עם תום העשור השני של המאה ה-21, מגזין המוזיקה הנחשב “רולינג סטון”, פרסם את אחת מכתבות סיכומי-השנה שלו, ובה 50 הסרטים הטובים ביותר שיצאו באותו עשור. רובם ככולם זוכי פרסים, אך הסרט שהגיע למקום ה-1 היה “אור ירח”. הסרט, שזכה בלמעלה מ-30 פרסים מתוך 55 שהיה מועמד להם, ואף זכה ב-8 פרסי אוסקר, הצליח להביא מראה מרענן לצופיו ולעולם כולו, בכל הנוגע להתבגרות בתור הומוסקסואל שחור בארצות הברית.
לצד “אור ירח”, הופיע ברשימה של המגזין סרט להט”בי נוסף, “קרא לי בשמך”, שמוקם במקום ה-41 ברשימה וגם הוא זכה בלמעלה מ-10 פרסים, ואף היה ממוקם במקום ה-3 ברשימת הסרטים הטובים ביותר לשנת 2017 של המגזין הנ”ל.
אחת מנקודות השוני בין שניהם, שאינה קשורה לעלילה או לצוות הסרט, היא סוג הסרט. ‘אור ירח’ הוא סרט אמריקאי שהופק בידי חברות ההפקה האמריקניות העצמאיות, “A24” ו-“Plan B Entertainment”, בעוד ‘קרא לי בשמך’ הוא בכלל סרט זר שחלקים נרחבים בהפקתו נעשו ברחבי איטליה, לצד צרפת, ברזיל וארצות הברית.
בהסתכלות כללית על סרטים להט”בים עלילתיים שיצאו לאורך השנים, ניתן לראות כי רוב הסרטים הלהט”בים הם סרטים זרים בינלאומיים, כאשר גם בגזרת הסרטים הלהט”בים האמריקאים מתפתחת לה תמונה עכורה שבמהלכה מתגבשת עמדה כי הוליווד משמרת את התבצרותה, בין היתר, בהחלטתה הלא-וורבלית לוותר על הקולנוע הלהט”בי, בכך שהיא פשוט לא מייצרת כאלה.
אור ירח (2016) | A24 / Plan B Entertainment
בטרם ננסה להבין מהו הפער הזה, מהן הסיבות ומדוע הוא רלוונטי, כדאי לתת את הדעת על מספר מושגים שעלו ויעלו כאן בהמשך הכתבה.
בגזרת הסרטים הכללית, ישנם סרטים זרים (בינלאומיים) אשר הופקו במדינות ברחבי העולם, ושבמהלך הסרט מתקיים דו-שיח בשפה זרה (שאינה אנגלית). סרט אמריקאי, לעומת זאת, הוא סרט שההפקה והעבודה עליו נעשתה בארצות הברית ושהשפה המרכזית או הבלעדית שלו היא אנגלית. עם זאת, גם סרטים ששפתם היא אנגלית אך הפקתם והעבודה עליהם היא אינה ברחבי ארצות הברית, יכולים להיחשב כסרטים זרים.
ברזולוציה עמוקה יותר, פנים-אמריקאית, יש את אולפני הוליווד (שבהם ניתן למצוא אולפני הפקות כדוגמת ‘האחים וורנר’, ‘דיסני’, ‘סרטי קולומביה’, ‘סרטי יוניברסל’ וכדומה) ולצידם אולפנים עצמאיים, הפקות עצמאיות (של חברות סטרימינג כדוגמת ‘נטפליקס’ או ‘אפל’) ושל יוצרים עצמאיים. כך, שבחלוקה לקטגוריית סרטים אמריקאים, ניתן למנות סרטים אמריקאים הוליוודים וסרטים אמריקאים עצמאיים.
נקודה נוספת שחשוב לתת עליה את הדעת, היא שבגזרת הסרטים האמריקאים ההוליוודים, ישנו סרט עלילתי אחד בלבד, “באהבה, סיימון”, שיצא בשנת 2018 והופק באולפני FOX (ושנקנו בידי ‘דיסני’), אשר מוגדר כסרט להט”בי אמריקאי הוליוודי. למעט סרט זה, אין אף סרט נוסף שהוא הוליוודי ולהט”בי בעת ובעונה אחת.
באהבה סימון (2018) | פוקס, המאה ה-20
שני שליש מהסרטים הלהט”בים הם סרטים זרים
לצורך כתיבת כתבה זו, ביצענו מספר בדיקות אשר נועדו לבדוק את הפער העולה בין סרטים להט”בים עלילתיים אמריקאים עצמאיים לבין זרים.
בבדיקה הראשונה נבדקו כלל הסרטים הגאים העלילתיים שיצאו בשלושת העשורים האחרונים (1990-2019) ובוצעה חלוקה בין הסרטים האמריקאים לזרים.
על פי הבדיקה, במהלך העשור האחרון של המאה ה-20 (שנות ה-90), יצאו 368 סרטים גאים, כאשר מתוכם 224 זרים (המהווים 61%) ו-144 הם אמריקאים-עצמאיים (המהווים 39%).
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 (שנות ה-2000), יצאו 559 סרטים, כאשר מתוכם 355 סרטים זרים (המהווים 64%) ו-204 הם אמריקאים (המהווים 36%).
במהלך העשור השני של המאה ה-21 (שנות העשרה), יצאו 638 סרטים, כשמתוכם 422 הם סרטים זרים (המהווים 66%) ו-216 הם אמריקאים (המהווים 34%).
בדיקה נוספת שנעשתה בדקה את 50 הסרטים הגאים העלילתיים המצליחים ביותר מתולדות הקולנוע עפ”י האתר rotten tomatoes, ועולה כי 64% מכלל הסרטים הם סרטים גאים זרים, לעומת 36% שהם סרטים גאים אמריקאים. בין הסרטים הזרים, ניתן למצוא ברשימה את: “קרא לי בשמך”, “כאב ותהילה”, “טום בוי”, “כחול הוא הצבע החם ביותר”, “זרים על שפת האגם” ועוד.
בפרספקטיבה שנתית, כמות הסרטים הזרים שיוצאים מדי שנה גוברת, לעיתים במעט ולעיתים בהרבה, על כמות הסרטים האמריקאים (הן ההוליוודים והן העצמאיים) שיוצאים לשוק. כשמסתכלים על הנתונים האלו חשוב לזכור כי הסרטים שלרוב זוכים לדלת פתוחה בבתי הקולנוע המרכזיים הם ברובם סרטי הוליווד, לצד חלק מן הסרטים העצמאיים האמריקנים, ועוד יותר מעטים מהם הם סרטים זרים בינלאומיים.
בעיסוק בשאלה מדוע הוליווד לא מתקדמת למאה ה-21 ומפיקה הפקות להט”ביות כיאה לתקופה בה אנו נמצאים, אחת הנקודות המדוברות והידועות ביותר, ולאו דווקא בפן התרבותי-להט”בי, היא השמרנות האמריקאית. שמרנות זו חיה וצווחת מתמיד, וכתוצאה מכך נתחים לא מעטים ממנה עדיין טמועים בעולם הקולנוע המיינסטרימי האמריקני.
כך, למשל, הפקות רבות שנעשו בידי אולפנים הוליוודים לא כוללים בתוכם סצנות מין מפורשות, עירום מלא, אלימות קשה וכדומה, מתוך רצון לחיות בשלום עם כל הצדדים ולא ליפול לידי התקפות שיובילו לירידה בהכנסות.
גם בסרט “באהבה, סיימון” שהוזכר לעיל, למעט סצנת נשיקה לא היו עוד סצנות מגע אינטימיות במהלך הסרט. כך, שגם העיסוק החד-מיני בסרט זה נשאר, בעיקרו, בגדר אהבה ודיבורים ולא במעשים פיזיים.
לצד השמרנות ניתן למצוא גם את השיקול הכלכלי. הוליווד משקיעה רבות בבדיקות אודות הסרטים המצליחים ביותר שלה ובכך היא מעוניינת למנף אותו ואת הז’אנר בו הוא נכלל. כך, למשל, ניתן לראות כי נתח רב מסרטי הוליווד הם סרטי אקשן-משפחתי, כשניתן למנות ברשימה זו סרטים כדוגמת “ספייס ג’אם”, “טום וג’רי”, “האלמנה השחורה”, “וונדר וומן 1984” ועוד. כתוצאה מכך, הסרטים שנמצא בהם תקציב גבוה ולא פעם תהילה וציפייה ידועה-מראש הם מהסוגה הנ”ל, בשל הצלחתם הן בקופות והן בסטרימינג ובדרכי צפייה אלטרנטיביות אחרות.
הסיכוי לראות סרט להט”בי גדול בימים אלה הוא נמוך מאוד
“האולפנים ההוליוודים (כדוגמת אולפני יוניברסל, פרמאונט, דיסני, האחים וורנר ואולפני קולומביה;) הם ביזנס. הם מסתכלים מה עובד כלכלית, מי הם סוגי האנשים שרוכשים כרטיסים כיום, אילו סרטים נצפים ביותר באקרנים, ולשם הם מזרימים את הכסף”, מסביר בשיחה עם WDG יאיר הוכנר, במאי סרטים ומייסד הפסטיבל הקולנוע הגאה TLVFEST, המציג מדי שנה עשרות סרטים להט”בים מרחבי העולם.
“היום, התעשייה בהוליווד נמצאת במשבר. תשים לב שרוב הסרטים שנוצרים שם הם סרטי קומיקס (סרטי פעולה-קומיקס), סרטי המשך (לטרילוגיות), סרטים של דיסני או הפקות אנימציה לכל המשפחה. כמעט ולא נוצרים סרטים מסוג אחר. כל סרט ז’אנר (אקשן, דרמה, קומדיה וכד’), הוא בעצם סרט שמופק בידי אולפן קטן, או הפקות סטרימינג (נטפליקס, אפל, אמזון) או של מפיקים פרטיים ויוצרים עצמאיים. כל הסרטים האחרים שנמצאים כיום בקולנוע, כמעט ולא מגיעים מאולפנים הוליוודים”.
הוא מוסיף, כי “למעט הסרט ‘באהבה, סיימון’, שום אולפן הוליוודי גדול לא יצר סרט קולנוע להט”בי, אף פעם. אומנם היו דמויות משנה להט”ביות בכל מיני הפקות של קומדיות, אך למעט ‘באהבה סיימון’ לא נוצר אף פעם סרט להט”בי. ‘הר ברוקבק’ לא שייך לאולפן גדול, וכך גם שאר הסרטים שנוטים לחשוב שהם שייכים לאולפנים גדולים כמו ‘MILK’, או ‘Single Man’, אף אחד מהם לא שייך לאולפן גדול.
“עובדים בהוליווד המון להט”בים והם יוצרים סרטים, ויש גם במאים חשובים (שהם להט”בים), אבל אי אפשר להגיד שהוליווד היא יצרנית תכנים להט”בים גדולה. זה הכל מסביב. זה יותר בטלוויזיה ובשירותי הסטרימינג, אך לא בקולנוע. כל ההפקות (הלהט”ביות) שמגיעות, מדובר או בסרטים זרים או בהפקות עצמאיות אמריקאיות”.
האם אתה חושב שגם לשמרנות האמריקאית הידועה יש יד בדבר, או שמדובר בביזנס בלבד?
“זה הולך יד ביד. דבר ראשון, היום הקהל שצופה בסרטים, במיוחד עכשיו במהלך הקורונה, הוא קהל צעיר. הקהל המבוגר פחות מגיע לבתי קולנוע. לפני הקורונה, היה קהל של בני 50 ומעלה, לצד קהל של גילאי בני נוער ומטה, והם היו הקהל המרכזי.
אז, הסרטים שהוצגו בתקופת פרה-קורונה הותאמו או לקהל מבוגר או לקהל מאוד צעיר. כרגע הקהל המאוד מבוגר פחות נוטה ללכת לקולנוע מחשש להידבק בקורונה, ולכן הקהל שמגיע אל בתי הקולנוע כיום הוא קהל צעיר ומרבית הסרטים שמציגים כיום ברחבי הקולנוע מותאמים אליו. הסיכוי לראות סרט להט”בי גדול בימים אלה, באם לא מדובר בהפקה עצמאית, הוא נמוך מאוד”.
קיץ 85 (2020) | Mandarin Films/ Scope Pictures/ +Canal
האם לדעתך, בהפקות חדשות המבוססות אודות סיפורי עבר, כדוגמת ‘סיפור הפרברים’ שעלה לאקרנים לפני כ-3 שבועות, צריכה להתווסף דמות להט”בית, שאיננה מופיעה בהפקה המקורית?
“זה תלוי. לדעתי, השאלה היא, מה המטרה בלהוסיף דמות להט”בית? היה, למשל, את הסרט ‘מרי, מלכת הסקוטים’ (סרט בריטי-להט”בי משנת 2018;) עם מרגו רובי וסירשה רונן, שהוסיפו בו דמויות משנה וניצבים, שניתן להבין שהם להט”בים, כשלצידם הוסיפו ניצבים שחורים ו’צבעוניים’, שבכלל לא היו בתקופה הזו באנגליה, וזה היה נראה פשוט תלוש לחלוטין.
סיפור הפרברים, למשל, אם אתה הופך בו את שני הגיבורים הראשיים לגייז או ללסביות, אז זה אומר משהו. אם אתה סתם שם אותם בתור דמויות משנה צבעוניות, אני לא יודע אם זה הכרחי או תורם”.
ואם הדמויות הראשיות הן להט”ביות?
“אז יש כאן הצהרה”.
וזה משהו שלדעתך צריך להיות?
“אם יש כוונה מאחורי ההחלטה הזו וזה עשוי טוב, אז סבבה. אם זה סתם בשביל גימיק וזה עשוי רע, אז עדיף שלא. זה הכל תלוי בסרט, ומה התוצאה (שמגיעה מקבלת ההחלטה).
בשלושת הלילות האחרונים ראיתי בחלקים את הקומדיה החדשה של נטפליקס ‘Single all the way’ (‘הרווק הנצחי’, נטפליקס;), שזו קומדיית הגייז הראשונה שנטפליקס הפיקו לחג המולד. האמת, זה מוצר כ”כ דלוח ועלוב שעדיף שלא היו עושים אותו. עם כל הכבוד לנראות, אם הסרט מחורבן, אז עדיף שלא לעשות. עדיף להשקיע בסרט טוב מאשר באיזה מוצר קלוקל ועלוב. זו דעתי. אם הייתי מקבל סרט כזה לפסטיבל, הוא לא היה מוקרן”.
בנים (2014) | Pupkin Film
מכלל הדמויות הלהט”ביות, אלו שמופיעות יותר ואלו שפחות על המסך, מהן הדמויות הספציפיות, לדעתך, שחסרות בעולם הקולנוע?
“נציגים של הקהילה הטרנסית, כמובן. הם עם הנראות הכי נמוכה, כשאחריהם לסביות ובמקום הראשון גייז. במקום הנמוך ביותר נמצאים הטרנסג’נדרים והבי-סקסואלים, שעולה השאלה כיצד בכלל ניתן ליצור אותם כדמויות, משום שבקולנוע ההוליוודי הן דמויות משנה. הן משחקות דמויות אזוטריות שאמורות להיות ‘החברים של הגיבורים'”.
רבים מאיתנו יודעים את הכוח הטמון בתרבות. בין אם מדובר בסרטים, תכניות טלוויזיה, יצירות אומנות או ספרים. האם פעם יכולנו לדמיין טרילוגיית סרטים כדוגמת “וונדר וומן”, שתושקע בה מאות מיליוני דולרים על כל אחד מן הסרטים שבסדרה? וכיום, אנו יכולים לראות כי בזכות הסרט הזה נוצרה שיחה אודות פמיניזם, כוח נשי והעצמה פנים-נשית. חישבו מה היה קורה אילו באחד מסרטיו של ג’יימס בונד, בונד היה מתחיל מערכת יחסים עם גבר. בכוחה של סיטואציה כזו להביא לידי שיח אמיתי אודות משיכה מינית חד מינית גם בחוגים שמרניים, שצופים בטרילוגיית בונד מזה עשורים רבים. דווקא הסרטים והאולפנים הגדולים, הם אלו שצריכים להניף את דגל הצדק והשוויון, להכיל את הזירה הלהט”בית ולתת לה ייצוג הולם בסרטיה. בכוחם לשנות מציאות ואין שום סיבה שלא יעשו זאת.
