צילום: גל חיים
אחרי חיפושים חוזרים, נשנים ומתישים ברחבי הרשת הרוויה הזדמנויות מזדמנות, ולפעמים אף קלות מדי להשגה, מצאתי בסופו של דבר את הזוגיות שלי ממש מתחת לאף. במקום שהגעתי אליו בד”כ כדי לחלוק, לשפוך את הלב, ולקבל עצה כנה על כל חווית הסייבר-דייטינג שלי.
לפעמים, כדי לראות את הדבר האמיתי, כל מה שצריך זה להרים את הראש מהמסך.
אז מחקתי את האפליקציות, ובמקומן הורדתי את המחסומים ועשיתי רה-סוציאליזציה עם המציאות. זו שאפשר לגעת בה. ממפגש ראשון נטול טכנולוגיה, ללילה מזדמן ועוד כמה, לרגליים על השולחן, למפתחות של הדירה והנה אנחנו כבר גרות ביחד.
ועדיין, איו מנוס. אם נרצה או לא, הטכנולוגיה תופסת מקום גם בזוגיות. ולהיפך, הזוגיות בטכנולוגיה. הרי אם זה לא קורה בפייסבוק – זה לא קיים. אז השקתי אותנו בסייבר, בנגיעות עדינות תחילה, ולאחר מכן שיגרתי משפטים דביקים לאוויר בכל הזדמנות שניתנה לי.
שאלות כמו “מאמי, למה הלכת לישון מאוחר אתמול? ראיתי שהיית ערה ב-3:34 שעון מקומי וואטסאפ” כבר הפכו לגיטימיות, במקום מעוררות חרדת נטישה
והופ! ההודעות מאחרות החלו להידלל, ומה שהיה פעם נוטיפקציה שטומנת בחובה פוטנציאל למשהו חדש ומסקרן, הפך רוטינה של סירוב בנימוס. תמונות הבוקר החצי-ערומות שמילאו את עמוד הפייסבוק שלי להנאת הכלל, התחלפו בתמונות חצי-לבושות, שעברו את הצנזורה שלה, כמובן. ולפעמים היא אפילו מסכימה לתת הופעת אורח בעל כורחה.
וגם בתוך הזוגיות רואים את ההבדל – הסוללה של הטלפון מחזיקה כמעט יומיים, כי היא כאן לידי. מריפיט על “סינגל ליידיס” של ביונסה, בסלולרי של שתינו מתנגן כבר פלייליסט שכולו שלנו. שאלות כמו “מאמי, למה הלכת לישון מאוחר אתמול? ראיתי שהיית ערה ב-3:34 שעון מקומי וואטסאפ” כבר הפכו לגיטימיות, במקום מעוררות חרדת נטישה. וכשיושבות ביחד על הספה, היא מגיבה לי בסרקזם שנון ומדויק על הסטטוס שכתבתי בדיוק עכשיו, לידה. אני צוחקת בקול רם ומגיבה לה בחזרה גם שם, כאילו כבר אי אפשר להחליף מילים פנים מול פנים.
אבל ברגעים החשובים באמת המציאות מתפקדת בכוחות עצמה. אחרי שלושה חודשים ביחד (והרבה חוויות מחשלות), יצאנו סופסוף לדייט הראשון שלנו.
הפלאפונים נשארו בתיק.
