“זאת האחריות של הדור שלנו לספר את מה שקשה לנו לשתף, את מה שקשה לשמוע”

צילום: המהפכה הגאה | ינאי יחיאל

בימים האחרונה הקהילה הלהט”בית מתחילה להתמודד עם גל Me-Too פנימי. התחושות הן שזה היה רק עניין של זמן עד שהגל יגיע אלינו הביתה. כבר שנים מסתובבות שמועות, מסתובבים סיפורים, שמות מוזכרים בחדרי חדרים אבל שום דבר לא יוצא החוצה. החשיפה על גל אוחובסקי ופתיחת החקירה נגדו, והחשיפה על איתי פנקס ארד, הם חלק מתופעה חשובה. השיח על תקיפות מיניות בקהילה הלהט”בית נפתח סוף סוף, והגיע הזמן להסתכל בעיניים אחד של השנייה ולדבר על זה.

הרבה צדדים הושמעו בימים האלה. יש מי שמגנים את התקיפות, יש מי שמרגישים שאנחנו מגזימים עם הגינוי, אחרים מנסים לחשוב מה אפשר לעשות אחרת. אבל אולי, רגע לפני שחורצים גורלות ציבוריים, מי אשם ומי זכאי, ורגע לפני שמגיעה החשיפה הבאה (וכן, זה כמעט בלתי נמנע שיהיו עוד חשיפות), אולי עכשיו הזמן לנסות להבין יותר טוב מה קורה לנו כקהילה. מאחורי השמות והסיפורים יש תופעה רחבה יותר, ואם ננסה להבין אותה נוכל להבין מי הם הפוגעים ומי הם הנפגעים. מי אנחנו בתור קהילה.

הסיפורים שצפו בימים האחרונים גרמו לי להרגיש חצויה. מצד אחד, אני כועסת שאנשים בעמדות כוח ניצלו את המעמד שלהם כדי ליזום יחסים מיניים עם צעירים שהיו נתונים לכוח ולהשפעה שלהם. זה כמעט בלתי אפשרי לנהל שיח על הסכמה כשצד אחד הוא מבוגר בן 30, מחוץ לארון, מוכר, מוערך, מנוסה, והצד השני הוא מתבגר בן 17, אולי עדיין בארון, עדיין לומד את עצמו, עדיין מגבש את היכולת להציב גבולות, פגיע. בתוך הקהילה הלהט”בית זה מכעיס אפילו עוד יותר כי אנחנו הרבה פעמים מנותקים מההורים שלנו ומהמבוגרים סביבנו בתהליך של גיבוש הזהות המינית והמגדרית, וצריכים להסתמך על מבוגרים מהקהילה שינחו אותנו ויעזרו לנו. דווקא כשאנחנו צריכים אותם הכי הרבה, הם משתמשים בנו. חוקי או לא חוקי, הסכמה או לא הסכמה, יש כאן משהו פסול ורקוב מהיסוד שמעורר כעס גדול.

מצד שני, אני עצובה מאד. בתגובה לאירועים, איתי פנקס ארד כתב בפייסבוק האישי שלו: “לפני 15 שנים ראיתי את הדברים אחרת, בתרבות שהיתה רווחת בקהילה, והיום ברור לי שאלה מעשים שאסור היה שיקרו”. מי שהיה שם בקהילה הלהט”בית של שנות ה-2000 ותחילת העשור הנוכחי כנראה יבין את מי שפנקס ארד מנסה לרכז למשפט. לפני 15 שנה לא רק שסיפור כזה לא היה נחשף בכלל, אלא שאף אחד לא היה חושב שיש כאן מה לחשוף. קשרים מיניים בין בוגרים לצעירים בתוך הקהילה, כולל התנהגות מינית אגרסיבית ופוגענית, היו חלק מהיום-יום שלנו. זה כמעט היה בלתי אפשרי לקחת חלק פעיל מהקהילה ולא להיות חלק מהרשת הסבוכה של הקשרים הלא-בריאים שטווינו בינינו. האם זה מצדיק את המעשים ומנקה את האחריות? ממש לא. זה כן פותח לנו פתח להבין את עצמנו יותר, להבין מה הסיפור שלנו בתור קהילה.

דווקא כשאנחנו צריכים אותם הכי הרבה, הם משתמשים בנו. חוקי או לא חוקי, הסכמה או לא הסכמה, יש כאן משהו פסול ורקוב מהיסוד שמעורר כעס גדול

אני חושבת שהסיפור צריך להיות מסופר כך:

הדור שנולד בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90 הוא הדור של הקהילה שהולך במדבר. לפניו, להט”בים חיו חיים של סבל וכאב, תחת להט”בופוביה קשה, סופגים אלימות פיסית ונפשית מתמדת. רק ב-1988 תוקן החוק שאוסר על יחסי מין הומוסקסואלים וגם אחרי זה האפליה הייתה מקובעת בחוק, והשיח היה של הוקעה ודחייה. כל מה שהיום נראה לנו כמובן מאליו אלה דברים שאנשים נלחמו עליהם בחירוף נפש. לפני היו מייצרים יחסים רומנטיים ומיניים בין גברים או בין נשים בחדרי חדרים, בפארקים חשוכים, בהסתרה ובארון, כי הברירה האחרת הייתה חיים נוראיים. זאת כמובן הכללה, וגם אז היו אנשים שהחזיקו זוגיות להט”בית מקסימה, אבל זה לא היה המצב של רוב חברי הקהילה.

אחרי הדור ההולך במדבר יבואו מי שגיל ההתבגרות שלהם הוא פוסט תופעת Me Too, בעולם של מסרים מורכבים ותקווה, של שיח על רצון ולא רק הסכמה. בעולם הזה יש כבר התקדמות משמעותית בתמיכה הציבורית בלהט”בים, בקבלה ובהכלה, התקדמות בחקיקה, עלייה בייצוג להט”בי בתעשיית הבידור ובמובילי דעה להט”בים שהכוח שלהם לא מתבסס על פוליטיקה וקשרים אלא על אהדת העוקבים ברשתות. לא, זה לא אומר ש’המהפכה הגאה נגמרה’. ממש לא. גם עכשיו קשה להיות להט”ב, וגם עכשיו אנחנו חשופים לאלימות (בעיקר מי שנמצא.ת על הרצף המגדרי ומי שחיים בפריפריה, אבל לא רק). ועדיין, אלה עולמות שונים לגמרי. יש הרבה יותר מקום לחיים מיטיבים מחוץ לארון, יש לקהילה הרבה יותר משאבים להילחם ולדאוג לעצמה.

ובאמצע, בין העבר לעתיד של הקהילה נמצאים אנחנו, הדור ההולך במדבר. אנחנו האנשים שקיבלו את הלפיד ממי שסבל וצריכים להעביר אותו הלאה למי שצריך כלים כדי לשנות. אנחנו עברנו את גיל ההתבגרות בתחינה, נושאות עיניים מבקשות אל הבוגרות מאיתנו, זקוקות לקשר אנושי, למשפחה, לדמות סמכות שתאשר שהחיים שלנו משמעותיים ושווים את זה. קיבלנו את התמיכה הקריטית הזו, וביחד איתה הגיע גם הלחץ לקיים יחסים מיניים, הדרישה ‘לספק’ את הצד השני, להתמסר, לגרום להם להרגיש טוב. למלא את החור ואת הכאב שלהם. הם דרשו מאיתנו את מה שדרשו מהם, “בתרבות שהיתה רווחת בקהילה”. זה מה שאנשים עשו אחד לשני כדי להיות ביחד.

אפשר להגיד שלא הייתה לנו ברירה אלא להיענות ללחץ שלהם. זה נכון. אבל חשוב יותר להגיד שלא רצינו להשאיר אותם לבד בכאב שלהם. שזאת הייתה הדרך לייצר אחדות קהילתית: בביצה אינסופית של קשרים רומנטיים ומיניים בין בוגרים לצעירים. ככה העולם התנהל, זה לא אדם אחד וגם לא בעיה אחת. קשה להאמין? תאתרו את הלהט”ב הקרוב אליכם, שבתחילת העשור היה בגיל ההתבגרות ומחוץ לארון. תשאלו אותו בעדינות, הוא ידע לספר.

אנחנו עברנו את גיל ההתבגרות בתחינה, נושאות עיניים מבקשות אל הבוגרות מאיתנו, זקוקות לקשר אנושי, למשפחה, לדמות סמכות שתאשר שהחיים שלנו משמעותיים ושווים את זה. קיבלנו את התמיכה הקריטית הזו, וביחד איתה הגיע גם הלחץ לקיים יחסים מיניים, הדרישה ‘לספק’ את הצד השני, להתמסר, לגרום להם להרגיש טוב

החשיפות על אוחובסקי ופנקס ארד פותחות לנו סוף סוף את הפתח לספר את הסיפור שלנו. התפקיד שלנו, בתור הדור ההולך במדבר, הוא להעביר את סיפור שחרור הקהילה הלהט”בית ‘מעבדות לחירות’ לדור הבא שלא נולד לתוך חיי עבדות. זה סיפור מורכב שיש בו רגעים גדולים ומעוררי השראה כמו המצעד הראשון בתל-אביב ותנועת הנעימים והנעימות, וגם רגעים כואבים ואפלים כמו הרצח בברנוער.

זאת האחריות שלנו לספר את מה שקשה לנו לשתף, את מה שקשה לשמוע, גם אם זה אומר שאנחנו נפגע באנשים שנשאו אותנו על הכתפיים שלהם. לא כדי לעשות משפטי שדה, לא מתוך נקמה. מתוך אחריות לצעירים מאיתנו ולקהילה כולה. בין אם הדור שקדם לנו אשם או לא, הוא צריך לקחת אחריות על מה שעשה. אנחנו שנפגענו צריכים להעביר את הלפיד הלאה בצורה בריאה וטובה יותר, כדי שהקהילה תוכל להחלים. כדי שנוכל ליצור ביחד חיי קהילה שמבוססים על קשרי כבוד, חברות ואחדות ולא על ניצול. הגיע הזמן.

הכותבת היא אקטיביסטית ירושלמית ומדריכה בקבוצת הנוער והצעירים של הבית הפתוח בירושלים