“מתחילים להתרגל לזה אם להגיד את האמת”, כתבה עדי (שם בדוי), תלמידת כיתה יא’ בתיכון במרכז הארץ. בתוך רצף ההודעות המפרטות סיפורים קשים של להטב”קופוביה שחוותה בבית ספרה.
המילים האלו גורמות לנשימה להיעצר ולשאלות רבות לרוץ בראש בכאב רב: איך יכול להיות שנערה צריכה להתרגל לאירועי שנאה אלימים המופנים אליה ואל חברותיה וחבריה? איך יכול שמה שהיא שומעת מהמבוגרים סביבה זה שהיא צריכה להבין “שהחיים זה לא פיקניק” רק בגלל שהיא להטב”קית? ומה התפקיד שלנו, הקהילה וארגוני הלהטב”ק בתוך המציאות המטורפת הזאת?
“לפני חודש וחצי בערך, באישור המחנכת, אני ושאר הלהט”בים תלינו דגל גאווה ליד דגל ישראל התלוי בכיתה”, מספרת עדי, “שעתיים לאחר חשיפת הדגל הודבק עליו מסטיק ועד סוף היום צויר עליו צלב קרס. במקביל, חלק מהתלמידים סירבו להיכנס לכיתה ודרשו שהדגל ירד. ילדים נוספים מהשכבה העירו דברים כמו: ‘זו ארץ ישראל, לא ארץ הקוקסינלים’, ‘ההומואים הם מגעילים’ ו’זה לא מכבד את דגל ישראל”.
אופן הטיפול של הנהלת בית הספר במקרה מעיד בעצמו על חוסר הבנה במשמעות המקרה והשלכותיו.
“היועצת והמחנכת שלי לקחו אותי לשיחות אישיות והבטיחו טיפול בנושא שלא ממש יצא אל הפועל, למעט שיחות בבוקר בכיתות ושיחות עם התלמידים הלהט”בפובים. התלמיד שהדביק את המסטיק לקח אחריות על מעשיו והתקשר להתנצל בפניי. אך עם זאת, למרות שסופקו הוכחות לגבי מי שצייר את צלב הקרס, כשפנו אליו, הוא הכחיש ופה הסתיימה התנהלות בית הספר מולו. היועצת אפילו השוותה את דגל הגאווה לתליית דגל של בית”ר ירושלים ורכז השכבה, אחרי ששוחח עם הכיתה, טען בפני שאין הומופוביה בכיתה”.
לדברי עדי, היא וחבריה פנו לאגודה למען הלהט”ב שהעבירו את המקרה לטיפולם של חוש”ן במסגרת בית הספר. בנוסף, המקרה הועבר לטיפול מרכז הדיווח על שם ניר כץ. מחוש”ן סיפרו לנו כי הם פנו לבית הספר ונמצאים בקשר רציף עם היועצות, שמצידן סרבו להכניס את הארגון לבית הספר וטענו כי נעשה טיפול פנימי.
במקביל פנתה עדי לארגון “ישראל חופשית” שיספקו להם דגל חלופי שיתלו במקום זה שהושחת. הדגל הזה כבר לא נתלה בסמוך לדגל ישראל אלא עבר לאזור בכיתה בשם “הבעה עצמית”, שם נתלה לצד דברים נוספים כמו ציורים של תלמידים. עדי מספרת שכאשר פנתה למחנכת והסבירה לה שפעולה זו נותנת לגיטימציה ללהטב”קופוביה, טענה המחנכת כי אינה יכולה להחזיר את הדגל למקומו מאחר וזוהי החלטת רוב הכיתה.
מספר שבועות מאוחר יותר הושחת שוב הדגל נכתבו עליו כתובות נאצה. בנוסף, הושחתה מדבקה של דגל הגאווה שהייתה תלויה על הלוקר של עדי, וכאשר היא החליפה אותה באחרת, היא קולפה שוב. הפעם, בית הספר עירב את המשטרה במקרה של השחתת הדגל. השוטרים עברו בין הכיתות והסבירו שזהו מעשה חמור ופלילי. במקביל, במסגרת הטיפול הפנימי שנעשה בבית הספר, המנהלת עברה בין הכיתות בשכבה ואמרה כי זהו פשע שנאה ואינה מוכנה לסבול התנהגות כזאת בבית הספר שלה. עם זאת, כאמור חוש”ן לא נכנסו לבית הספר.
ע”פ דו”ח הלהט”בופוביה של מרכז הדיווח על שם ניר כץ ז”ל באגודה למען הלהט”ב שפורסם השבוע, המקרים בבתי הספר ובמוסדות ההשכלה הגבוהה מהווים כ-5% מכלל המקרים שדווחו למרכז השנה. כ-75% מהדיווחים היו על להט”בופוביה בבתי ספר, וכרבע במוסדות השכלה גבוהה.
ניתן לייחס את כמות הדיווחים המעטה יחסית של מקרים המתרחשים במוסדות חינוך לעובדה שבמוסדות החינוך, בניגוד למוסדות המדינה למשל, לתלמידים יש את האפשרות לפנות לגורם אחראי – מורה, יועץ או מנהלת, בתקווה שיטפל במקרה.
אך הפעולות של הנהלת בית הספר במקרה הנ”ל, מוכיחות לנו שבמקרים מסוג זה לא תמיד יש לתלמידים אל מי לפנות, והם צריכים לסמוך על עצמם ועל הקהילה שלנו. לצד כל זה, עולה סוגיה חשובה לא פחות: תפקידם של הקהילה ושל ארגוני הלהטב”ק במקרים כמו זה המתואר. לא מעט ארגונים הכירו את המקרה, על אף כל זאת, אף אחד לא יצא בקריאה לפעולה רחבה יותר וחזקה יותר אל מול אירועים אלו. אין ספק שכל ארגון בפני עצמו עומד מול אתגרים רבים ועושה עבודה חשובה ואף מצילת חיים. עם זאת, אנחנו חייבות לתהות: מי האחות הגדולה שאליה נער.ה יכול.ה להתקשר כאשר יש בריונים שפוגעים בה בבית הספר והיא תבוא לאיים ולהפחיד אותם כך שלא יעשו את זה שוב? ואיך אנחנו כקהילה, כאקטיביסטיות, כבעלות ובעלי תפקידים בארגונים יכולות לפעול אחרת ויחד כדי שאף נערה לא תצטרך להתרגל למצב.
