Herz | Bastian Greshake | CC BY-SA 2.0
“ואז היא אמרה לי: בואי ניפרד אבל עדיין נטוס לארה”ב יחד כחברות”.
“מה יש לה לחולת נפש הזו”, החברה הכי טובה והסטרייטית שלי מזדעקת, “מי הפסיכית שחושבת שאפשר להישאר חברה עם מי שהרגע נפרדת ממנה ועוד לטוס איתה יחד לארצות הברית לחודש?”
“אז כמובן שהסכמתי”, אמרתי לה.
לפני כמה זמן ישבתי לדייט עם בחורה חביבה ונחמדה מאוד. באיזשהו שלב, עלה נושא האקסיות. לקחתי נשימה עמוקה, וסיפרתי לה, בין היתר, שאני לא בקשר עם אף אחת מהן.
היא הסתכלה עלי מזועזעת, כאילו הרגע סיפרתי לה שאכלתי את החתולה שלי לארוחת הבוקר.
מיד הרגשתי צורך להתנצל ולהסביר, והתחלתי לגמגם, “אה, תראי, אני פשוט חושבת שעדיף לחתוך באופן נקי, אחרת קצת קשה להמשיך הלאה…” אני מתחילה להסביר.
“זה בסדר, שמעתי שיש אנשים כמוך בקהילה”, היא אומרת, “ואני מקבלת את זה, גם אם אני לא יכולה להבין את זה”.
וזה פחות או יותר ההבדל, גבירותי ורבותיי, בין התפיסה של הסטרייטים הממוצעים ללהט”ב הממוצע. בעוד שהרעיון שסטרייטית תיפרד מבן זוגה זה מכבר וישר תציע לו שישאר חברים טובים הוא קצת מופרך, ומה דעתו ללכת למסיבה שבוע הבא יחד? בקהילה הגאה זה עניין די נפוץ. בקהילה לשמוע משפט כמו “נפרדנו אבל עכשיו אנחנו עובדות על הקשר שלנו כחברות”, הוא עניין שבשגרה.
היו שנים רבות שלא הייתי מודעת לתופעה הזו. בנות הזוג הראשונות שלי נטו להיות מהסוג שפשוט צץ לו, הרחק מהקהילה, ובהתאם לכל סטריאוטיפ אפשרי (שותפות לדירות -כן, כן, שותפות, חברה הכי טובה), ככה שלא הייתי מודעת לתופעה הזו. ואז, כשהתחלתי לצאת עם ‘הלסבית’ האמיתית הראשונה שלי, גיליתי כמה זה יכול להיות כיף (הידד, אין חששות ארוניסטים), אבל לזעזעועי הרב גם גיליתי את אחד מ’מפגעי’ הקהילה הגדולים: האקסיות שמשתרכות ומבצבצות להן בכל מקום. וההיא עוד היתה מקרה קשה במיוחד: כל החברות הכי טובות שלה (למעט אחת), אלה שהיתה מדברת איתן שעות על גבי שעות, נעלמת איתן מהפלנטה לכמה שעות ומה לא, היו אקסיות שלה. כולל אחת שאף היתה מאורסת לה.
יש משהו נורא קשה בלשחרר, במחשבה שיותר לא נפטפט יותר עם האדם הזה והזה. שבן אדם (או בת אדם במקרה שלי) שאהבנו ושהיתה חלק כזה גדול מחיינו, לא תקח בו צד יותר
אם בהתחלה חשבתי שזה הרגל מגונה ומשונה שצריך לטפל בו, במהלך השנים גיליתי כמה זה נפוץ בקהילה הגאה. גם בת הזוג האחרונה שלי נהגה להתרועע (ולעיתים גם להתגופף) עם מי מאקסיותיה בשמחה ובששון. “זה מאוד משתלם”, היא פעם הסבירה לי, “ככה יש לי תמיד שירותי ביבייסיטר לחתולה בהישג יד”. לא מעט בנות שיצאתי איתן, דקה אחרי שהחלטנו שזה לא זה, שאלו אם ארצה להישאר איתן בקשר ‘כי חסר לנו חברות מהקהילה’.
במהלך השנים החולפות גיליתי עד כמה ההרגל הזה של לשמור על קשרים עם אקסיות הוא פריט מידע אקזוטי עבור חבריי הסטרייטים. כשאנחנו יושבים ואני מתחילה לספר להם על מישהי שהתחלתי לצאת איתה, תוך דקה ורבע הם מתעניינים ב’מצעד האקסיות’ שלה ועד כמה הן נוכחות בחייהן. “נוראי”, הם קובעים, כשהם מגלים שגם היא שומרת אקסיותיה.
לכאורה, קל להבין למה אקסיות נשארות חלק מהחיים בקהילה הלהט”בית גם אחרי פרידה. גם ככה יש מעט נשים גאות, וככה הסיכויים שלך למצוא מישהי שבאותו ראש כמוך – כחברה או כבת זוג הוא נמוך. ורובנו הרי נתפדח ללכת לבד לערב נשים באיזה פאב, למסיבה, או אפילו סתם ערב קהילתי. ובכלל, לפעמים כיף לדבר עם אנשים שהם ‘מכוחותינו’ – עם כל אהבתי לחבריי הסטרייטים (ויש מלא) – יש ניואנסים מסוימים שלעיתים ל’אנשי שלומינו’ קל יותר להבין.
ויש כמובן גם את סיבת הגעגועים. מי מאיתנו לא רצתה לתלוש את ידה מרוב געגועים אחרי פרידה כזו או אחרת? מי איתנו לא חוותה את הדכדוך הזה של ממש לרצות לעדכן את הצד השני שאחרי כל המאמצים סוף סוף באמת הצלחת לזכות בלוטו? או לקרוא כתבה מסוימת ולהגיד – ידעתי! ידעתי שאני צודקת ולרצות להראות לצד השני? יש משהו נורא קשה בלשחרר, במחשבה שיותר לא נפטפט יותר עם האדם הזה והזה. שבן אדם (או בת אדם במקרה שלי) שאהבנו ושהיתה חלק כזה גדול מחיינו, לא תקח בו צד יותר. אז הנטייה הזו ברורה ומובנת.
אבל עדיין, לעיתים מצחיק אותי הפער הזה בין שני העולמות. ולעיתים, לעיתים בא לי להכיר מישהי עם קצת פחות אקסיות בהישג יד.
[interaction id=”589753283f4bab0213529bac”]
