אנחנו לא קול אחד – מחשבות על הקמת מפלגה גאה ישראלית

נקודת הבשלות הטובה ביותר להקמת מפלגה

האספה הערב מחוללת מעשה מהפכני – מקימה מפלגה להט”בית ישראלית. אך המעשה המהפכני הזה, גם באופן גלובאלי, נשען על מסורת מוצקה בת ארבעים שנים ויותר של מאבקים משפטיים, פוליטיים – והפגנות מחאה עזות.

המאבק המשפטי הראשון נסוב מסביב לביטול החוק האוסר קיום יחסי מין ‘שלא כדרך הטבע.’ המאבק לווה בייסוד האגודה וגופי קהילה נוספים. כבר בשנת 1964 ניסה משרד המשפטים לבטל את האיסור על יחסי מין הומוסקסואליים. אך הממשלה סיכלה זאת בשל הכרח השמירה על ‘הסטטוס קוו בין דתיים לבין חילוניים’. אורי אבנרי שב על הניסיון והגיש ב-1971 הצעת חוק לתיקון דיני עונשין (ביטול האיסור על יחסים הומוסקסואליים), אך נכשל. בשנת 1978 הגישו שולמית אלוני (ר”צ), מרדכי וירשובסקי ועקיבא נוף (התנועה הדמוקרטית לשינוי), יוסי שריד (המערך) ומאיר פעיל (שלי) יחד הצעת חוק לביטול האיסור הפלילי על יחסים הומוסקסואליים. ההצעה נפלה ברוב של 28 נגד 18. רק ב-1988 אישרה הכנסת את ההצעה לתיקון חוק העונשין, הכולל מחיקת הסעיף האוסר משכב “שלא כדרך הטבע”.

במקביל למאבק המשפטי זה גילתה הקהילה את כוחה ואת רבגוניותה, התרחבה והקימה גופים שונים. הקבוצה הראשונה של נשים פמיניסטיות נוסדה בידי מרשה פרידמן (1970), ואחריה נוסדו התנועה לשחרור האישה בירושלים (1972), “הקו הלבן” (ע”י דני לחמן, 1975), גרעין נשים לסביות בחיפה וקבוצת נשים באגודה, שירות ההרצאות של האגודה (ע”י יונתן דנילוביץ’, דני לחמן ודובי), “קול האישה” בירושלים ובחיפה, אל”ף (ארגון לסבי פמיניסטי) בבאר שבע, ובהמשך שנות השמונים- הוועד למלחמה באיידס, בלה דואגת, ארגון קל”ף, תהי”לה, קל”ף ועוד הרבה.

הזרוע הפוליטית של האגודה, “עוצמה,” נוסדה ע”י הדר נמיר, מרק טננבאום וג’ויס סאלא ב-1989. בהמשך נוסדו “העשירון האחר”, תא סטודנטים גאה ראשון באוניברסיטה העברית, הבית הפתוח בירושלים (ע”י ג’רי לבינסון), תא באוניברסיטת תל אביב. כול הפעילות הענפה הזאת הביאה גם להקמת תאים גאים במפלגות הגדולות. בשנת 1996 הוקם פורום “גאות”- הקבוצה ההומו-לסבית במרצ. בשנת 2000 היה מפגש ראשון של הקהילה עם מפלגת “שינוי”. אחרי כן הוקמו תאים גאים גם במפלגות האחרות, ופעילי הקהילה החלו מכהנים כחברי מועצות עיר וכחברי כנסת. בשנת 1998 נבחרה מיכל עדן כנציגת מרצ והקהילה במועצת העיר תל אביב. פרופ’ עוזי אבן הושבע כחבר כנסת ב-2002. ניצן הורוביץ הושבע כח”כ ב-2009. איציק שמולי ב-2012. אמיר אוחנה ב-2015.

ההישג הגדול שהושג בהפגנה ובשביתה הגדולה נגד התיקון לחוק לנשיאת עוברים החודש, נשען אף הוא על הרבה הפגנות ומחאות קודמות. התפתחות הקהילה מלווה מאז ראשיתה בהפגנות ובמאבקים משפטיים וחוקתיים. ב-1979 התקיימה, בכיכר מלכי ישראל, הפגנה ראשונה בדרישה לשוויון זכויות להומואים ולסביות. ב-1992 הפגינו חברות קל”ף ירושלים נגד פונדמנטליסטים מעיריית בת-ים, שדרשו לבטל תערוכת צילום של קהילת לסביות ספרטיסטיות מסן פרנציסקו. ב-1996 ארגנה הקהילה, בן-לילה, הפגנה סוערת מול משכן הנשיא, אחרי שנשיא המדינה, מר עזר וייצמן, יצא בהכרזה הומופובית. הוא חזר בו מדבריו. ב-1998, יצא אורי ליפשיץ, ואחריו מאיר אריאל, בהצהרות הומופוביות בעיתונות, שעוררו נגדם גלי הפגנות. כתוצאה מן ההפגנות אורי ליפשיץ ירד למחתרת ומאיר אריאל ביטל את מסע ההופעות שלו.

במקביל לפיתוח מוסדות הקהילה ולמאבקיה, יחידים/ות בקהילה החלו בהגשת תביעות לבתי המשפט, בתביעה להשוואת זכויותיהם. כך, למשל, בשנת 1988 בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה קבע, שדינם של בני זוג הומואים שנפרדו הוא כדין בני זוג הטרוסקסואלים, ושיש לחלוק בינם את הרכוש שצברו במהלך חייהם המשותפים. ב-1990 דחה בימ”ש השלום בת”א את בקשתו של בעל פאב בגן העיר לבטל את חוזה השכירות, בטענה שהמקום עומד לשמש כפאב הומו-לסבי. ב-1994 זכה יונתן דנילוביץ’ בבג”ץ תקדימי, שחייב את חברת התעופה הלאומית, “אל על”, להעניק לבן זוגו הטבות הזהות לאלה שמקבלים בני הזוג של העובדים ההטרוסקסואליים בחברה.

בינתיים המשיכו פעילים בתוך הקהילה וחברי וחברות כנסת מחוצה לה להשיג בעבורנו הישגים חוקתיים נוספים. ב-1992, בעקבות מאבק של “עוצמה”, התפרסם בספר החוקים של ישראל חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, הכולל איסור על הפליה על רקע נטייה מינית, ב-1993 יזמה חה”כ יעל דיין את מפגש הייסוד של הוועדה למניעת אפלייה בשל נטייה מינית בראשותה. עוזי אבן חשף את האפליה שסבל ממנה בצבא, כאשר התברר שהוא הומו, והביא לתיקון פקודת מטכ”ל, כך שתשווה תנאי גיוס, קידום ושיבוץ של הומואים ולסביות לאלה של חיילים/עובדי צה”ל אחרים.

בהמשך הכנסת נמנעה מלדון בהצעה לתיקון חוק שירות המדינה (גמלאות) שהעלתה ח”כ יעל דיין, המעניק זכות פנסיה לבני זוג הומוסקסואלים. אבל משרד הפנים אישר לבני זוג מאותו המין לשנות את שמם לשם משפחה אחד, קל”ף קיימה משפט ציבורי בסינמטק ת”א בנושא אימוץ ילדים במשפחה לסבית ע”י האם הלא ביולוגית, משרד החינוך, על פי הוראת שר החינוך אמנון רובינשטיין, הפיק חוברת הדרכה על נטייה חד מינית ליועצים חינוכיים ומחנכים – ואוניברסיטת ת”א הכירה בזכויות ההומואים: עמית קמה קיבל זכויות פנסיה ופטור משכר לימוד, כבן זוגו של פרופ’ עוזי אבן. משרד החוץ הכיר בזכויותיו של צוער הומוסקסואל, שיצא לשירות ישראל יחד עם בן זוגו, עוזי אבן ועמית קמה יצאו בהודעה משותפת יחד עם בנם, יוסי אבן-קמה, על האימוץ הראשון של נער הומוסקסואל על ידי זוג גברים, במדינת ישראל והססטיסטיקן הראשי של ישראל הכיר בזוגות מאותו המין, החיים במשק בית משותף, כמשפחות, לצורך מפקד האוכלוסין.

תקצר היריעה מלפרט את כול הגופים שהקמנו, המחאות שזעקנו, החוקים שתיקנו. דבר אחד הוא ודאי – לקהילה יש מסורת ארוכה של מאבקים פוליטיים, היא התפתחה, התבגרה ונמצאת כיום בנקודת הבשלות הטובה ביותר בעבורה להקמת מפלגה.

אנחנו לא קול אחד

מאז ראשית היווצרותה של הקהילה, ודאי עם התפתחות התחום של לימודי מגדר וההבחנות השונות של מגדר, הננו קהילה מגוונת מאוד של יחידים/ות וארגונים בעלי צרכים, השקפות ואינטרסים שונים. לכן, כול ניסיון בעבר ליצור אחדות פוליטית ו/או הסכמות פוליטיות בין הומואים ולסביות, בי וטרנס, נכשל. ובצדק. אנחנו מדברים בשלל קולות צבעוניים, ייחודיים, ורק הצירוף של כול הקולות שלנו מוסיף קול מיוחד בחברה הישראלית, קולם של מי שדוגלים בשוויון זכויות ובערבות הדדית בחברה הישראלית.

העובדה שאנו באים מכול קצווי הקשת הפוליטית, מכול מגזריה ועדותיה של החברה הישראלית, והעובדה שאנו נאבקים בעבור שוויון זכויות וערבות הדדית – הן מקור כוחנו. הן שהוציאו כמאה אלף ישראלים לכיכר, ובהם בני ובנות המשפחות שלנו, תומכים וידידים.

לקהילת הלהט”ב יש הכרח פנימי מובנה וגם צורך פוליטי לשמר את הרב-קוליות שלה, ולא לשטח אותה או להכפיף אותה בפני תפיסות פוליטיות קיימות (שמאל-מרכז-ימין) או מבנים פוליטיים מסורתיים.

לכן, המפלגה הלהט”בית הישראלית תפנה לנציגי כול 14 הארגונים, המרכיבים את פני הקהילה כיום (מהבית הפתוח, דרך איגי, עמותת מעברים לטרנסים/ות, בית דרור, התאים הגאים באוניברסיטאות ועוד). היא תציע לכול הגופים הללו שותפות בהעמדת מועמדים/ות מטעמה לרשימה לכנסת, ושותפות בכתיבת חזון קהילה (טיוטה כזו כבר כתבתי) מצע וחוקת מפלגה, שיפורטו לתכנית עבודה ולמסמך דרישות מעשי ומפורט (ברוח מסמך הדרישות שהגישה לאחרונה לרה”מ).

מסמך החזון, המצע והחוקה של המפלגה הלהט”בית הישראלית יחייבו את הח”כים המכהנים מטעמה בכנסת מסביב לליבתן בלבד. דהיינו – המאבק למען שוויון זכויות וערבות הדדית בחברה הישראלית בכלל, ובקהילה הלהט”בית בפרט – והדרישה למימוש הצרכים המשתנים תדיר של הקהילה הלהט”בית הדינמית מאוד, על כלל מרכיביה.

כול חבר/ת כנסת מטעם המפלגה יהיה חופשי להצביע על פי השקפת עולמו/ה, מוסרו/ה והערכים המניעים אותו/ה, בכול נושא שאינו קשור לליבת החזון הקהילתי ולצורכי הקהילה, ולא יהיה כפוף למשמעת סיעתית או קואליציונית, אלא כאשר הדבר יהיה מחויב המציאות מסיבות פוליטיות פרקטיות.

במלים אחרות, המפלגה הלהט”בית הישראלית תהיה ‘מפלגת זיקית’, שתהפוך לבת-ברית אפשרית או לסיוט אפשרי לכל מי שינסה להקים קואליציה חדשה בישראל. היא תשתמש בכוחה הפוליטי כדי להבטיח את שוויון הזכויות של בני ובנות הקהילה ואת סיפוק צרכיהם/ן, לא תבחל בסחיטה פוליטית ככל סיעה אחרת – ולא תתחייב בשם חברי וחברות כנסת שלה לתמוך בשום הצעת חוק או פעילות פרלמנטרית אחרת מבלי לציין את תו המחיר הפוליטי שתגבה בעבורו. כך תהיה המפלגה נאמנה הן לרבגוניות הקהילה ששלחה אותה אל הכנסת – והן לצרכים של שולחיה/ותיה.

אומר יותר מכך – כוחה הפוליטי של הקהילה הלהט”בית, כפי שיבוא לידי ביטוי במפלגה הלהט”בית הישראלית, יגבר ככול שנכרסם בבסיסי הכוח המסורתיים של המפלגות האחרות. לשם כך, יהיה עלינו להניע את חברי/ות הקהילה והוריהם ובני/ות משפחותיהם ותומכיהם/ן מכול הגושים הפוליטיים הקיימים להצביע בעד המפלגה. בשל העלאת אחוז החסימה יהיה עלינו לגייס לפחות 30,000 מצביעים כדי להכניס חבר/ה לכנסת, וכך נעשה.

עם זאת, מכיוון שהמפלגה הלהט”בית הישראלית מייצגת את הקהילה כולה, בשמה ולמען מטרותיה, היא לא תתפלמס עם חברי כנסת גאים ממפלגות אחרות ולא תיכנס למאבקים פוליטיים עם תאים גאים במפלגות אחרות. היא תנהג כלפיהם בממלכתיות, בחברות ובנדיבות, ותעשה כול שביכולתה לקיים איתם שיתוף פעולה, מתוך הבנה שאנו פועלים בשם אותן מטרות ולטובת אותה קהילה.

חברים/ות, אנחנו חזקים פוליטית יותר מאשר היינו אי-פעם בעבר. ואנחנו מלאי זעם, ובצדק. כיום, שבועיים אחרי המחאה הגדולה, מורגשים היטב הזעם המוצדק שלנו והחיפוש הקדחתני אחר מטרות להפנות אליהן את חיצי המחאה. כול הכוח האדיר העומד מאחורי הזעם הזה חייב להיות מושקע, בו-בזמן עם המשך גילויי המחאה, בהקמתה של המפלגה הלהט”בית הישראלית.

מערכת הבחירות בפתח. ככול שנקדים לרשום את המפלגה ולהתחיל בהתפקדות אליה ובאיסוף תרומות, כפי המותר בחוק מימון מפלגות, בכתיבת החזון, המצע והחוקה – כך ייטב. אנחנו לא רוצים להגיע למערכת הבחירות הבאה ולכנסת שתיכון אחריה, מבלי שיהיו לנו חברי/ות כנסת מטעמנו.

אני מניח, כי בימים הקרובים יעבד צוות ההקמה את כול מה שהעלו המשתתפים/ות אמש באסיפת הייסוד הראשונה, וחומר זה ישמש לכתיבת החזון, המצע והחוקה של המפלגה. ואז, ברגע ששלב זה ישלם, יתחיל שלב ההתפקדות והרישום של המפלגה אצל רשם המפלגות, ויושק קמפיין הבחירות.

אנחנו לא קול אחד – אנחנו תזמורת מופלאה, צבעונית ומרגשת של קולות רבים. יחד ננצח את השיטה הפוליטית הקיימת. יחד נשנה את פני החברה הישראלית ואת תנאי הקיום של כול אחד ואחת מאיתנו.

אסיים בנימה אישית מאד – אני גאה בכם/ן מאוד. כשיצאתי מן הארון בגיל 16, בשנת 1976, לא היה לי מושג שיש אגודה. הכרתי רק בר גייז קטן אחד, ברח’ כ”ג יורדי הסירה. כשיצאתי מהארון באופן פומבי, בכתבתה של תמר מרוז במוסף “הארץ,” בשנת 1986, הייתי כנראה השלישי שעשה כן מאז ומעולם. קדמו לי, ככל הידוע לי, רק דני לחמין וחנה קליין. עשיתי זאת כי בן זוגי הראשון מת מהתקף שיתוק, ואף אחד לא בא לשבת אתי שבעה. כשישבתי וכתבתי את חזון הקהילה לשנת 2000 ואת לקט ציוני הדרך של הקהילה הגאה בישראל, לא ידעתי שכתוצאה מן החזון הזה יוקמו איגי, המרכז הגאה בגן מאיר והמרכז הרפואי בתוכו.

כיום אנחנו עדים לפריחה חסרת תקדים של הקהילה הלהט”בית בישראל, שבאה לידי ביטוי בעשרות הישגים חינוכיים, תרבותיים, תקשורתיים, משפטיים ופוליטיים – וגם במצעד הגאווה מרהיב-העין ומרחיב הלב, בתל אביב, בירושלים ובערים נוספות. אולם, למצער, מצעדי הגאווה הנפלאים משמשים את ההומופובים כדי להשחיר את פני הקהילה. עכשיו הזמן להראות להם איך אנחנו יודעות לעשות מחאה ויודעות לעשות פוליטיקה. יסודית, רצינית וארוכת טווח. וככול שיקדם כן ייטב.