we_too# במקום me_too#

ציור של ראג׳ול מטאה, שמן על בד

אתה ניהלת חנות חיות.
היית בן 30 או משהו כזה. אני הייתי בן 15. החבר הכי טוב שלי עבד אצלך בחנות, ככה הכרנו. היה לך קוקו והיית כריזמטי וחתיך. היית גבר. נתת לי להרגיש שגם אני גבר וזה מה שרציתי. פתחת לי גישה לליטוף בעלי החיים בחנות, ובמחסן. חשפת בפני את הדרך הסודית לגג של הקניון, שם עישנו סיגריות. לא הייתי מוכן לנשיקה ההיא בחדר המדרגות. הזיפים שלך היו קשים ושורטים. זה כאב לי. השתמשת בכוח בכפות הידיים שלך, שתפסו את הראש שלי מאחור. המשכתי לבקר, והמשכת לארח. הרגשתי איתך בגג העולם, או לפחות בגג של הקניון. אני לא זוכר אם השבר הגיע כשביקשת לחדור אלי עם איבר המין הבוגר שלך, שלא התאים בשום אופן לגופו של נער מתבגר, או כשגיליתי שאתה עושה את זה עם עוד נערים מהשכבה. לא ראיתי אותך כמעט בתל אביב. אולי איזה פעם חוצה את הכביש, כשבחור צעיר לצידך. חיפשתי אותך בפייסבוק כמה פעמים, רציתי לכתוב לך שמה שעשית היה פסול. פסול מאד.

היית חתיך במסיבה.
אני הייתי בן 17. לא זוכר בן כמה היית, רק שהיית בן זונה. הצעת לקנות לי דרינק והסכמתי בחיוך. אז עדכנת שהדרינק שלנו בחוץ, באוטו. רצית לשים לנו מוזיקה, אז נכנסנו לרכב. רצית להזיז את האוטו, למקום חניה טוב יותר, אז התנעת. ואז יצאת מהחניון. עלית על כביש 5. שאלתי לאן אתה נוסע וביקשתי יפה שתחזיר אותי למסיבה, חבר שלי שם. אני לא רוצה לעשות פאדיחות ואני קולט שנגמר לי הביגטוק ואין לי שיחות יוצאות. אני מתחיל לפחד. רק כשאנחנו מגיעים לפתח תקווה, מתחת לבית שלך, אני יוצא מהרכב, ומרים את הקול. דורש בכל האסרטיביות שאני יכול לגייס מתוכי, שתחזיר אותי למסיבה, עכשיו! בפרצוף מבואס, הורדת אותי ברידינג.

היית מפקד הבסיס.
אני הייתי קצין זוטר, בן 21. שיתפת אותי ששיחת המשוב גרמה לך להרגיש משהו שלא הכרת. התחלת לזמן אותי לשיחות אישיות, כל הזמן. כל יום. כמה פעמים ביום. “שלום אימרי, מדברים מלשכת המב״ס, אנא תגיע”. במקום שאצדיע לך, ביקשת שנתחבק. היו לילות שהיית מתקשר עשרות פעמים, ברצף. תמיד התקשרת לפני כניסת השבת, ותמיד בצאתה. גם כשהייתי בבסיס וגם כשהייתי בבית. תחושת ההערכה הגדולה אליך, ההבנה שהקשר איתי עוזר לך והיחס המועדף, הפכו את הכל למסובך כל כך. רק אחרי שעזבת את היחידה, הרשיתי לעצמי להעביר לך את המסר שזה לא נעים לי. העזיבה שלך, השאירה אותי במצב מורכב מאד. לא ידעתי איך וממי לקבל עזרה, הרגשתי שכולם יודעים. ביקשתי לעזוב את הבסיס, כמה שיותר רחוק.

היית מפורסם.
אני מדריך בתנועת נוער, אתה מבכירי הארגון. אתה בגיל של אבא שלי ואני עוד חדש בעיר הגדולה. סיפרת לי שאתה רוצה לכתוב סדרה, כזו שתהיה מבוססת על סיפור חיי. ביקשת שיזמנו אותי לאודישן משחק לסרט קולנוע שאתה מקורב מאד להפקתו. הזדמנויות מכל עבר. ואז הזמנת אותי לביקור ביתי. נכנסתי בהתרגשות גדולה לבית שלך ושל בעלך. כשהגענו לחלק הזה בסיור, בו אתה מראה לי את אוסף הנעליים המרשים שלך בחדר השינה, הצמדת אותי אליך, קרבת את השפתיים שלך אלי וניסית לנשק אותי. לא השתמשת בכוח פיזי, העוצמה שלך תמיד היתה במילים. הדפתי אותך בעדינות, עם חיוך מבויש. המשכנו בסיור והמשכתי לחייך אליך, שנים.

היית חבר.
הכרנו בכפר סבא, היו לנו חברים משותפים. בתל אביב, התנדבנו יחד ולאט לאט התקרבנו. התגבשה סביבנו קבוצה, כזו שדורשת פתיחות ואמון ושותפות. יצרנו יחד אידיאולוגיה. חינכנו לתפיסה של מרחב בטוח. בסוג של סמינר שעשינו מחוץ לעיר, מוקפים בעוד כעשרה חברים, הלכנו לישון בשק”שים צמודים. התעוררתי כשאני מרגיש את האצבעות הקרות שלך חובקות את איבר המין שלי. התכווצתי. הרגשתי ערום, פגיע וחשוף. התחושה הזו של הדם שזורם במהירות באזור המפשעה, זכורה לי היטב. במהלך מחושב היטב, הסתובבתי, משמיע קולות כאילו אני עושה את זה מתוך שינה. התנשמתי בכבדות, בשקט ככל שאפשר. התפללתי שלא תנסה לשלוח את היד שלך שוב. ניסיתי להרגע ולהרדם כשאני שוכב על הבטן. לקח לי זמן לעכל ולהבין. האינסטינקטים שלי בערו שאסור לי לבלוע את זה. מכל המקרים, דווקא אתה, העדין ביותר והקרוב ביותר, סדקת אותי יותר מכולם. סלחתי לך.

בגיל 15 התחלתי לעשן סיגריות.
זה היה מה שהמקובלים עושים, המקובלים היו מגניבים, פריקים, גייז. עשיתי את החשבון, זו כנראה הדרך להיות מקובל. את שטיפת המוח הזו, של הפרסומות, הסרטים, והלחץ החברתי, מסביר אלן קאר היטב בספר שלו “הדרך הקלה להפסיק לעשן”. אין ספק שהלחץ החברתי הוא הגורם המוביל להתנסות ראשונה של בני נוער עם הניקוטין. אלא שבספר, וגם בסדנה שעשיתי בעבר, אלן קאר פספס נקודה חשובה במיוחד. בתוך רצף התיאורים השכלתניים שלו, שאכן מסייעים בניתוק הראציונלי מהסיגריות, הוא פספס את הסיבה שרבים ממשיכים לעשן. שאיפת העשן הרעיל, השורף את הגרון, היא הדרך הסבירה ביותר לפגוע בעצמנו. בשאיפות עדינות של אויר לוהט וסמיך, אנחנו מענישים את עצמנו מבפנים. כל שאכטה היא הלקאה עצמית. לכל אחד הסיבה משלו להעניש את עצמו. אני כעסתי על הפסיביות, על התגובה הרפוסה, על מה שהייתי צריך לעשות. כל שאיפה היא חלק ממנגנון מתוחכם של הרס עצמי מתוכנת בכעס, על כך שלא הצלחנו לשמור טוב יותר על הילד שהיינו.

אני אחרי שסיימתי לקרוא את הספר

אני והסיגריות גמרנו, לנצח.
בעזרת שילוב מדויק של אהבה אמיתית שמציפה בטחון, וחופשה נפלאה, שאפשרה לי את השקט הנפשי להרגיש, קראתי את הספר שהמתין כמה חודשים. העיסוק בהפסקת העישון חיבר אותי לכאב הזה של בן הנוער שהייתי, שהלך וחזר בסיטואציות רבות. תחושת השריפה הפנימית שבחרתי לעולל לעצמי, נחשפה בפני פתאום, כעלובה ומיותרת. כשקראתי בעבר עדויות של ניצולות מתקיפות מיניות, לא הבנתי למה הן מתארות תחושת אשמה ועל מה הבושה. אפילו קצת כעסתי. בעוד שאני בחרתי לבלוע רוק ולהתקדם בחיים, הן בחרו להתקע. רק במסע הארוך שעברתי, במטרה לשחרר פחדים, הבנתי שבמקום להתקדם, התחמקתי. העמסתי את החיים שלי בגירויים חיצוניים אינסופיים, כמה שפחות מקום ריק או זמן פנוי להתמודד עם הרגש. כאבים שונים מהילדות התגבשו, במקום להגליד באוויר, נצרבו בחום של עשן. הפסקת העישון היא ההחלטה הבריאה ביותר שקיבלתי בשביל הגוף שלי, ובשביל הנפש שלי.

פריבילג או לא, אני יודע שזכיתי.
זכיתי לגדול בצלו של מודל קרוב ואהוב, להומו מאושר, אבא לילדים ואיש עסקים. הוא בחר בגבר שהתאהב בו, וחי לצידו 12 שנים. מהחבר הראשון שהיה בן שכבה, ועד לאקס המיתולוגי. היו לי בני זוג מדהימים, גברים רגישים, מכבדים ואוהבים. חיפשתי את אהבת חיי הרבה שנים ובדרך זכיתי לאהוב הרבה אנשים. כשחשבתי שהמסע לשחרור הפחדים מתקרב לקיצו, כמעט שויתרתי על השילוב שבין אהבה ומין. המין היה מורכב וכואב, לא הצלחתי לסמוך, ולא לשחרר. והאהבה, הפכה לנוחה. במסע הזה החלטתי להתעמת עם המקור של הכאב ההומוסקסואלי: ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״. הבנתי שהפרשנות הרדודה של הפסוק התנ”כי היא הסיבה לכך שהומואים רבים כך כך ממשיכים להעניש את עצמם. צללתי לעומק השיח האורתודוכסי ובחנתי את האפשרות להסתפק באהבת השם. תודה לאלוהים שהוא שומר עלי. בזכות הקורונה, נירו שלי חזר אלי. הוא אמר שהיה צורך במגיפה עולמית כדי שיתקשר אלי שוב. נסחפנו בתשוקה ואהבה למערכת היחסים הראשונה שלי, שסוף סוף, שוברת את מחסום השנתיים. לצידו, עם ההכנות לחתונה, פיצחתי את הפרשנות הראויה לפסוק.

נירו שלי ואני. אהבה מלאה בבטחון

במקום מי-טו, ווי-טו.
קראתי בכותרת של עיתון סוף השבוע שהבמאי הגאה, איתן פוקס, מקווה שגל מי-טו ישטוף את הקהילה. שנים שגם אני קיוויתי שזה יקרה. ברור לי שרק שיח פתוח על הפצע הזה, יאפשר להבין אותו, להביט בו ולטהר אותו. כדי לחשוף את הפצע לאוויר עלינו לדבר, ליצור, לכתוב, ולשתף. כדי להרפא צריך להחשף. רק אם ניתן לארון הזה להפתח ולהתאוורר ברוח צלולה, נוכל לסלוח ולשחרר. התיקון אפשרי בזכות הבטחון שכבר צברנו. מותר לפתוח את המגירה הזו עכשיו. זו הזדמנות להגדיר נורמות חדשות שיבטיחו עתיד ורוד יותר. מחשבות רבות בנושא הביאו אותי למסקנה שיש סיבות מצוינות לכך שתופעת המי-טו לא חדרה לקהילה. ראשית, אצלנו, שני הצדדים של המטבע, הם מאותו הצד. קשה יותר להגדיר את דיכוטומיית הפגיעה, כשמדובר בשני אנשים מאותו המין והמגדר. בהזדמנות אחרת, עם אדם אחר, הנפגע יכול להיות גם הפוגע. סיבה נוספת היא אותו חטא קדום. הבושה ממין חד מיני, ומנחדרות ספציפית, מקשות על המוכנות להחשף. ההסתרה ניזונה אצלנו ממנגוננים כפולים. באותו הקשר, הדימוי של ההומו הנשי מחייבת אותנו בחספוס יתר. אנחנו רוצים להיות גברים גאים, כאלה שמשרתים בצבא ולא מתבכיינים. ובנוסף, כקהילה אנחנו סובלים מנטייה להסגרות. כמו קהילות סגורות אחרות, חסידויות וקיבוצים לדוגמא, גם לקהילה שלנו דרישת השתייכות גבוהה, נאמנות לאג׳נדה ומבנים היררכיים של קבוצות כוח. מפחיד לחשוף מידע שיערער את יציבות הקשרים בקהילה.

הראיון עם איתן פוקס במוסף גלריה של הארץ, בו קרא למהפכת מי טו

“גברים שנפגעו צריכים לקום ולומר: פגעו בנו, גברים מבוגרים, בעלי כוח”. א.פוקס
חשבתי על הגברים שאיתם הייתי. חשבתי על הפעמים שבהם הכרתי אותם בעוד שאני הייתי מפיק המסיבה או הבעלים של הבר והם היו לקוחות. פחדתי שאולי ניצלתי את מעמדי, אולי זה לא היה כוחות. אולי הם זרמו איתי כי הרגישו שאין להם ברירה. חשבתי על הפעמים שבהם הייתי מדריך או רכז או יו”ר, חשבתי גם על מתנדבים שהכרתי בארגון, על כל הומו שהיה חבר אגודה. החשש הזה הוא כנראה הסיבה שהצלחתי להכנס למערכת יחסים ארוכה רק לאחר ששחררתי את הטייטלים האלה. צודק איתן שלגיל ולמעמד יש חשיבות בהיררכיה של כוח, אבל חלילה אסור שהן יהפכו למדד לאיתור התוקפים. מעולם לא כפיתי את עצמי על אדם בכוח. מעולם לא הפתעתי אורח בנשיקה ומעולם לא דחפתי את היד שלי לתחתונים של אדם ישן. ההבחנה בין מי שמאפשרים לעצמם ליזום מגע מיני באופן חד צדדי לבין מי שמבקשים לברר את מידת הרצון, לפני כל פעולה, היא חד ערכית. ההתנהגות היא זו שקובעת, לא המין, ולא המגדר, לא הגיל ולא התואר.

אחריות וחינוך קהילתי.
כשהקהילה תגדיר את הנורמות מחדש, בפתיחות ושקיפות, הקהילה תדע לחנך את חבריה. אלה שמטפסים בסולם החברתי יצברו את הניסיון והמעמד, ויחזקו את שרירי הרגישות והפתיחות. אין ספק שהקהילה כבר עברה דרך ארוכה בנושא, ולכן הגענו לנקודה בה אפשר להתקדם שלב נוסף. בקהילה שבה פגיעות מיניות הן נפוצות וא-סימטריות, אני מציע שנזמן לעצמנו גל של ווי-טו, ולא של מי-טו. גם אנחנו כקהילה רוצים לפתוח את זה, גם אנחנו כקהילה רוצים להשתפר. באופן אישי, אני לא מחפש אשמים. שחררתי את הכעס ואין לי רצון בנקמה. סלחתי לעצמי, וככה גם סלחתי לאחרים. נעשו טעויות, ואיתן גם הגיעו מחירים. בחודש הגאווה הזה אני מאחל לנו שיח של בשלות ואחריות, שיח של התמודדות. אנחנו נדע לחנך גם קהילות אחרות, לעבור מרטוריקה של תוקפים וקורבנות, לדיון על אחריות ושקיפות. ווי-טו היא הדרך שלנו לצלוח את האתגר הזה, עם כמה שפחות פשרות, וכמה שפחות חללים.

פנייה לקווי הסיוע בכל שלב יכולה מאד להקל בקבלת ייעוץ, הכוונה ומידע

גברים: 1203

נשים: 1202

לקווים נוספים ופרטים