לפני כמה שנים היתה לי היתקלות עם המשטרה. הפרטים לא חשובים, מה שחשוב הוא כמות ההומופוביה והאלימות המילולית שספגתי שם מהשוטרים. אחד מהם לא הפסיק לחקות אותי, בקול רם כדי שכל התחנה תשמע. והכל רק בגלל איך שדיברתי ומה שלבשתי (נעלי כסף וחולצה ורודה. אחרי מסיבה, נו מה).
יקפצו עלי עכשיו השוטר הגיי וקצין המשטרה הגיי שמתראיינים כל הזמן, ותקפוץ עלי גם אפרת טילמה שמתנדבת במשטרה. כל זה מעט מדי ומאוחר מדי, ואני מניח שגם בעיקר בתל אביב. גשו למשטרת חדרה ותחזרו אלי עם זה. עד שלא תוכיחו לי אחרת, אני נשאר עם הטיעון שמשטרת ישראל היתה ועודנה אחד הגופים המצ’ואיסטיים והלהט”בפוביים ביותר בארץ.
נזכרתי בכך כשצפיתי בסרט הרומני “שדה פרג”. השוטרים פה גרועים לא פחות, ואני מניח שההתבטאויות פה עוד עדינות בהשוואה למה ששוטרים רומנים חושבים במציאות על קהילת הלהט”ב.
במרכז העלילה – כריסטי (קונרד מריקופר), שוטר מצ’ואיסט ביום והומו בארון בלילה, שמנהל מערכת יחסים בלונג דיסטנס עם בחור צרפתי מוסלמי (ראדואן לפלאהי).
אל יחסו האמביוולנטי של כריסטי לעובדה שהוא גיי, ואל ההומופוביה העצמית שלו אנחנו נחשפים כבר בתחילת הסרט, כשבן הזוג מגיע לבקר את כריסטי. הוא רוצה לטייל ביחד עם כריסטי בהרים, אבל כריסטי מתרץ תירוצים למה זה בלתי אפשרי. למעשה, כל עוד הם נשארים בדירה כל מה שקורה ביניהם בסדר מבחינתו, אבל ברגע שיוצאים החוצה זה ממש לא.
המתח ביניהם גובר כאשר אחותו של כריסטי מגיעה במפתיע. היא מנסה לפתח שיחה עם האורח וכריסטי חוסם אותה, וזה לא נגמר טוב.
האקספוזיציה הזו נועדה לחדד לנו את הדיסוננס הזה שכריסטי חש – בין משיכה מינית לגברים לבין חוסר קבלה של כל שאר האספקטים בזהותו המינית.
חוסר הקבלה הזה הוא שגורם לתקרית שהיא החלק המרכזי של הסרט. כל כך מרכזי עד שמעכשיו והלאה נעקוב רק אחרי כריסטי והתקרית המכוערת שמתרחשת במהלך עבודתו, ולא נחזור יותר אל מערכת היחסים שלו.
רומניה חלוקה בדעתה
כריסטי ועמיתיו השוטרים נקראים לבית קולנוע שבו קבוצת שמרנים מוחה על הקרנת סרט להט”בי ומפסיקה את ההקרנה. אחד ממאהביו לשעבר של כריסטי נמצא בקהל ומזהה אותו, ובין השניים מתפתח עימות אלים. זה היה יכול להיגמר אחרת, אלמלא העובדה שכריסטי לא שלם עם היותו הומו, וגם ממש מפחד שבמשטרה יגלו את זה.
האם הם חושדים? כנראה שכן, אם נשפוט על פי המבטים המסוקרנים שנזרקים לעברו. אבל אז מגיעה סצנה נהדרת שבה חברו ועמיתו של כריסטי (אלכסנדרו פוטוצ’אן המעולה) משבח אותו על מעשיו, עם אנקדוטה על כלב אבוד. שום דבר לא נאמר בגלוי, אבל עושה רושם שהקולגה הזה עושה צעד קטן בכיוון, ומציע לכריסטי את תמיכתו.
ההפגנה הזאת, אגב, מבוססת על אירועים אמיתיים. בפברואר 2018, מפגינים דתיים ברומניה התפרצו לבתי קולנוע ושיבשו את ההקרנות של שני סרטים שהציגו נושאים הומוסקסואליים, בטענה שהסרטים האלה מפרים את ערכיה המסורתיים של המדינה.
המחלוקת הזו ממחישה את דעותיה החלוקות של רומניה לגבי הומוסקסואליות. עד היום זה עדיין נושא קשה במדינות המזרח אירופאיות, שבהן יותר מ-85% מהתושבים משתייכים לכנסיות נוצריות אורתודוכסיות. ולראיה – החוק האוסר על הומוסקסואליות בוטל ברומניה רק ב-2002, כשהיא התכוננה להצטרף לאיחוד האירופי.
סכנה ודעה קדומה
“שדה פרג” לוקח את הקונפליקט הזה גם אל המקום הפרטי – הסרט עוקב אחר גבר שנאבק עם עצם הרעיון של הומוסקסואליות, בחברה שעדיין נאבקת עם אותו רעיון.
זהו הסרט הראשון של הבמאי יוג’ין ג’בלאנו, שיש לו רקורד עשיר כמחזאי ובמאי תיאטרון הפועל ברומניה, צרפת וגרמניה. זה מסביר כנראה את העובדה שהסרט מתרחש רק בשני לוקיישנים, עם הרבה אקסטרים קלוז-אפים על השחקנים, והכל פה מרגיש יותר תיאטרון מקולנוע.
הצלם מריוס פנדורו הוא צלם ותיק של סרטי הגל החדש הרומני. וגם הסרט הזה, עם כל הסאבטקסט שמבעבע מתחת לפני השטח, שייך לגל הזה.
“שדה פרג” הוא סרט על הסכנות הגדולות שנובעות מתיעוב עצמי ודעות קדומות. הוא מראה לעולם איך מדינות מסוימות מתמודדות עם קהילת הלהט”ב בצורה הגרועה ביותר האפשרית. למעשה, הוא סרט שכל מי שחושב ש”אל תשאל, אל תספר” זו מדיניות טובה – חייב לראות אותו. ואם הייתי יכול, הייתי מראה אותו לכל שוטר במדינת ישראל. לכו דעו, אולי זה יזיז להם משהו, אם כי יש להניח שלא.
