בשבוע שעבר הוקרן הסרט “דולפין מגומי” בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל קאן היוקרתי, שהתקיים בתאריכים 8-19 במאי.
“דולפין מגומי” הוא סרט הגמר של אורי אהרון, בוגר בית הספר לקולנוע על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. הסרט הופק בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ’ – פרויקט קולנוע וקרן בלבטניק לסרטי סטודנטים.
הסרט, שמתרחש כולו בדירה תל אביבית, מתאר לילה אינטימי בין שני גברים (בגילומם של חן חפץ ועמרי לרון) שהכירו זה עתה. החיבור הגופני מיידי ומסעיר והם נסחפים בלהט הרגע למין לא מוגן. אחרי שהמתח המיני משתחרר מתאפשרת שיחה כנה ביניהם. על תפקידים של גברים הומואים במיטה, על דימוי עצמי, על גבריות. ככל שהלילה מתקרב לקיצו הם נופלים זה בקסמיו של זה, כשכל העת מרחפת מעליהם השאלה: האם הם מצאו אהבה?
“התחלתי לכתוב את התסריט בבוקר שאחרי לילה מאוד מיוחד שביליתי עם בחור”, סיפר אורי אהרון לאתר WDG, “משהו בלילה הזה הרגיש קולנועי, חד פעמי, כנה, אמיתי, רציתי לנצור אותו. תימללתי שיחות שניהלנו מזכרוני הטרי. אני חושב שרוב הטקסט המקורי השתנה במהלך העבודה על התסריט בשנה שחלפה עד שהתחלתי להפיק את הסרט אבל משהו מאותו ערב הזדקק לכדי נוכחות אינטימית וקרובה, כמו הצצה לתוך מפגש פרטי בין שני זרים. המפגש הזה, הבנתי, הוא מפגש שלך עם עצמך בסופו של דבר- עם הכמיהה שלך, הפנטזיה שלך, החיפוש שלך”.
“דולפין מגומי” הוא יצירה אישית, סמי-אוטוביוגרפית, שחוקרת את היחסים בין מיניות לרגש, כפי שהם באים לידי ביטוי במפגש מזדמן בין גברים הומוסקסואלים. הסרט מתרחש ברובו בין הסדינים והוא מורכב מצילומי תקריב ארוכים, שמספקים מבט קרוב לתוככי נפשם של הגיבורים, בתוך האינטראקציה המינית ומחוצה לה. מלבד הכמיהה לאהבה, שכולם רוצים אבל גם פוחדים ממנה, יש בסרט עיסוק נרחב בתפקיד המיני (פסיבי אקטיבי) ובמשמעויות שלו כשמאפיין או משפיע על יצירתן של מערכות יחסים.
“אני חושב שמעבר למשיכה מינית יש גם להעדפה מינית תפקיד חשוב בעיצוב האישיות שלנו, בתפיסת הגבריות שלנו, זה רכיב זהות”, מסביר אהרון, “היה לי חשוב לשים זרקור על הנושא שאני מרגיש שאינו מדובר בפתיחות, גם בסיטואציות אינטימיות, יש איזשהי רתיעה מלעסוק בנושא. ביצעתי תחקיר די מעמיק בנושא סביב העבודה על הסרט, ראיינתי הרבה גברים, קראתי מאמרים בנושא, רציתי לנסות ולהבין למה יש גברים משעדיפים כך וכאלה שמעדיפים אחרת, ניסיתי להבין במה שונה החוויה. בסופו של דבר בחרתי להתמקד כאן בהתמסרות, במשמעות של להתמסר כגבר”.
חן חפץ, עמרי לרון | צילום: יח”צ
הסרט הוקרן במסגרת תחרות הסינפונדסיון (Cinéfondation), אשר מוקדשת לדור העתיד של יוצרי הקולנוע. המסגרת הוקמה בתוך פסטיבל קאן בשנת 1998, ומטרתה לגלות את הדור הבא של יוצרי קולנוע מובילים, לתת להם במה ולעודד את המשך יצירתם המקורית והחדשנית. בתחרות הוצגו כ-16 סרטים מארבע יבשות שונות ברחבי העולם, אשר נבחרו בקפידה מתוך 2,426 סרטים שהוגשו לתחרות. “דולפין מגומי” הינו הסרט הישראלי היחיד שהוצג בתחרות זו.
איך הגיבו הצופים בקאן להקרנה?
“האמת, זו היתה חוויה כל כך מרגשת שאני עוד לא לגמרי מעכל את זה. הרי מדובר בסרט מאוד פרטי ואישי ולהפוך אותו לציבורי בהקרנה מול קהל זו באמת חוויה מפחידה. אבל יש משהו בכנות של התסריט ושל השחקנים על המסך שפשוט נגע בהרבה אנשים, נשים, גברים, הומואים וסטרייטים, ממדינות שונות ורקעים שונים, הגיעו אלינו המון תגובות מאוד נרגשות. גם מיד לאחר הקרנה אבל גם בחלוף יום או יומיים, היו אנשים שתיארו בפני איך הסרט לא עוזב אותם, איזה שיחות הם ניהלו אל תוך הלילה בעקבות המחשבות שלהם על הסרט, זה מרגש”.
בשנתיים הקרובות מתוכנן לסרט סבב הקרנות בפסטיבלים ברחבי העולם, ואילו אהרון כבר מפתח תסריט לסרט עלילתי באורך מלא, אשר מבוסס על דמותו של גיבור סרטו הקצר, ואשר במרכזו סיפור מסע רצוף אכזבות בחיפושו אחר “הניצוץ” בחייו.
לצד יצירתו הקולנועית, אהרון, שהפיק וערך גם את הסרט, מנהל ומפיק פרויקטים רבים בתחום הקולנוע. בימים אלה, מנהל אורי את הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שיציין ביוני הקרוב את מהדורתו העשרים (10-16 ביוני, 2018). בעבר ניהל אהרון פרויקט ייחודי במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים (2017), וכן הפיק והיה שותף לניהול האמנותי של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב (2016).
זוהי הפעם ה-14 בה סרט המופק בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע”ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב מתקבל לתחרות הסינפונדסיון בפסטיבל קאן היוקרתי. בשנה שעברה התקבל הסרט “בן ממשיך” של יובל אהרוני ובעבר, גם סרטי הסטודנטים של דובר קוסאשווילי, מיה דרייפוס, חיים טבקמן, הדר מורג ועוד.
