סיפורו הבלתי נתפס של דייוויד ריימר סופר לא אחת – בתוכניות תיעודיות, ספרים, פרסומים מדעיים שחקרו את המקרה ואפילו בסדרות פופולריות כמו "NYPD" ו"חוק וסדר", שדמויות ועלילות בדיוניות שהופיעו בהן התבססו על דמותו. ריימר עצמו גם התארח עם אימו בתוכנית של אופרה ווינפרי, שם סיפר בגילוי לב על אירועי חייו הטראגיים.
דיוויד ריימר נולד בקנדה בשנות ה-60 כחלק מלידת תאומים, ובמהלך ברית המילה המוהל פגע קשות באיבר מינו. הוריו, שרצו להקל על סבלו, הגיעו לד"ר ג'ון מאני, פסיכולוג שהחליט שצריך לגדל את דיוויד כילדה, ובהמשך גם לתת לו הורמונים ולעשות לו ניתוח להתאמה מגדרית כדי להפוך אותו לאישה לכל דבר.
ד"ר מאני נפגש עם דיוויד ופיקח על אופן גידולו לאורך כל ילדותו, בה נגזר עליו להתלבש ולהתנהג כילדה, אך כשהגיע לגיל 11 וד"ר מאני התחיל לדחוף אותו ואת ההורים לכיוון של ניתוח להתאמה מגדרית, סירב דיוויד להמשיך בתהליך והחליט לחיות את חייו כגבר, למורת רוחו של הפסיכולוג.
על אף זאת, ד"ר מאני פרסם את המקרה הזה כהצלחה וכראיה לכך שזהות מגדרית היא נלמדת ולא מולדת. משום כך, החליט ריימר לספר את סיפורו כדי למנוע את התפתחותן של שיטות רפואיות כאלה, ולגרום להורים לחשוב פעמיים לפני שהם לוקחים את ילדיהם הפעוטים לפסיכולוגים כאלה.
בשנת 2016 הפך הסיפור הזה למחזה בשם BOY, שנכתב על ידי אנה זיגלר והועלה בהצלחה בתיאטרון אלמידה בלונדון. בימים אלה הוא עולה בתיאטרון המשולש, באולם התיאטרון הדנדש והמשובח של המרכז הגאה בגן מאיר.
לכאורה – מה לתיאטרון המשולש ולמחזה על גבר סטרייט שפגעו לו באיבר המין ורוצים לגדל אותו כאישה אך הוא רוצה לגדול כגבר?
התשובה כמובן – היא ברורה. הסיפור האמיתי, כמו גם המחזה – הוא חשוב מאין כמוהו בוויכוח הנצחי של Nature vs. nurture.
זוהי עוד הוכחה (למי שעדיין צריך) לכך שידו של הטבע היא על העליונה – בין אם מדובר במגדר או בנטייה מינית – פשוט נולדנו ככה, ויש לנו ברירה לחיות כפי שנולדנו או לנסות להכחיש ולטשטש את זה. אז כל מי שחושב שאפשר לשנות את איך שנולדנו, ו/או מפחד מכך שאפשר להפיץ, לחנך, להשפיע על מישהו שלא נולד ככה או ללמד אותו את זה – שיילך לראות את BOY. למרות שלצערי הוא בטח לא יילך, אבל אנחנו בטוח נלך.
צילום: אורון קפלן
במחזה "BOY" העובדות דומות מאוד לעובדות בסיפור האמיתי והמצמרר של ריימר. זה לפעמים קצת דידקטי, אך מי שמצליח להציל אותו מאובר-דידקטיות הוא הבמאי המוכשר רום רזניק, שיודע דבר או שניים על איך להוציא מהשחקנים את המקסימום ואיך לרגש את הקהל (וכמה חבל ש"דניאל בעלי" שלו יורדת. אחת הטובות. אם עוד לא ראיתם אז יש הצגה אחרונה במרץ – רוצו!).
לכך שותפים גם הקאסט המעולה – אסף זלמנוביץ' המרגש עד דמעות בתפקיד הראשי, יואל רוזנקיאר ותום אנטופולסקי כהוריו המבולבלים אך האוהבים ותומכים בו בסך הכל, וכמובן – שני הכוכבים שזורחים על ההפקה הזאת – ואיזה כיף שהגענו למצב שתיאטרון המשולש כבר יכול לשתף כוכבים בהפקותיו (ע"ע גילת אנקורי ב"דניאל בעלי" ויניב ביטון שהפציע לכמה ביקורים ב"האחד").
אני מדבר כמובן על ישי גולן שמשחק כאן את הפסיכולוג – תפקיד מורכב של מי שבא לתקן ויצא מקלקל, ובחיים האמיתיים מסתבר שגם עשה זאת למטרות כלכליות. בהצגה הזו אנחנו ממש רוצים לשנוא אותו, אבל היי – זה ישי גולן, אז לא ממש אפשר.
ואחרונה וממש חביבה – הכוכבת העולה בשנים האחרונות קולנוע ובטלוויזיה – שרון סטרימבן ("הנכס", "שישה אפסים", "כל מה שאני יכולה"), שעושה כאן את צעדיה הראשונים בתיאטרון אבל בהחלט לא האחרונים – כי היא גם חלק מצעירי "הבימה" החדשים, אז – כבוד.
צילום: אורון קפלן
עוד ראויה לציון היא הבמה הכחולה והקסומה שיצרה כאן זוהר אלמליח, שמוכיחה שגם בתקציב קטן אפשר לעשות דברים מרהיבים. אם הבנתי נכון אז הבחירה בכחול – צבע שבאופן סמלי מייצג תינוקות זכרים, וגם הבחירה להיצמד אליו לאורך כל ההצגה, הן משל לבחירה שבחר גיבורנו לכל אורך חייו – להישאר גבר זכר. אבל גם לא הבנתי נכון ואלמליח לא התכוונה לכך – זה יצא ממש מהמם.
בקיצור –התעניינתי, התרגשתי ואפילו דמעתי. אז ברור שתלכו, כי אני ממליץ בחום.
אגב – בדבר אחד ההצגה סוטה מהסיפור האמיתי, ובצדק לדעתי. טוב עשתה זיגלר שבחרה לסיים את המחזה שלה בנקודת זמן חיובית בחייו של הגיבור, כי בחיים האמיתיים הסוף לא היה כל כך טוב.
במציאות – דיווויד ריימר התאבד בגיל 38, מספר ימים לאחר שאשתו הודיעה לו שהיא רוצה להיפרד ממנו, וכשנתיים אחרי שהתאום שלו מת ממנת יתר. אם נוסיף לכך את הקושי המתמשך שלו למצוא את עצמו ואת מערכת היחסים המורכבת שהיתה לו עם הוריו לאורך כל החיים – אפשר לסכם שהמקרה העצוב הזה נכשל כישלון חרוץ.
אז – אל תנסו לשנות אותנו, ואל תגידו לנו איך אנחנו צריכים לגדול ואיך אנחנו צריכים לחיות. פשוט אל.
צילום ועריכה: יובל קורן
BOY – תיאטרון המשולש, המרכז הגאה בגן מאיר. מאת: אנה זיגלר, תרגום: עמית גור, בימוי ותנועה: רום רזניק, דרמטורגיה: הגר רענן, תפאורה: זוהר אלמליח, אדפטציה לבמה: רועי ואטורי, תלבושות: אביב כרמי, מוזיקה: ג׳וי ריגר, תאורה: איל דניאל, הפקה: עדו שחק. בהשתתפות: נדב ארדיטי/אסף זלמנוביץ', ישי גולן, יואל רוזנקיאר, תום אנטופולסקי, שרון סטרימבן
כרטיסים אפשר לרכוש כאן
