מלאכים באמריקה – מושקעת ורלבנטית מתמיד

ב-1993 ישבתי נרגש בהאנגר ענק שהיה לפני כן מחסן תלבושות של הקאמרי והוסב לאולם לטובת ההצגה הזו, בנמל תל אביב – שהיה אז אזור מוזנח ומט לנפול בשוליה של העיר. הייתי עמוק בארון וחייתי עם בת זוג, וידעתי איזו הצגה אני עומד לראות. מה שלא ידעתי הוא שההצגה הזאת תהיה אחד הקטליזטורים לפירוק הזוגיות שלי ויציאתי לחופשי כהומו.

הקאמרי לקח אז הימור – להעלות מחזה ארוך, מורכב ויקר להפקה – שעוסק בהומואים בארה”ב בעידן האיידס. ההימור הזה התברר אז כמוצלח, כי באותם ימים זה היה נושא רותח שסקרן את הקהל, המחזה היה פורץ דרך וכל השחקנים רצו להשתתף בו, שכן הצייטגייסט היה התגייסות של עולם התרבות למען המלחמה באיידס.

30 שנה עברו והקאמרי, או יותר נכון המנהל האמנותי גלעד קמחי שגם ביים את ההצגה – שוב לוקח הימור, ובעיניי זה אפילו הימור גדול יותר. קהל המינויים התבגר, איידס הוא כביכול כבר נון-אישו, והצגה רפרטוארית שבה כל הדמויות הראשיות הן הומואים, כולל סצנות סקס ועירום חלקי – בישראל 2023 זה כבר סיכון של ממש.

צילום: אוהד רומנו | עיצוב שיין הורוביץ| הקאמרי

מחזה גדול לשחקנים גדולים

טוני קושנר כתב ב-1987 מחזה באורך שבע שעות, בשם “מלאכים באמריקה: פנטזיה גאה על נושאים לאומיים”. הוא חילק אותו לשני חלקים – “מלאכים באמריקה: המילניום מתקרב”, ו”מלאכים באמריקה: פרסטרויקה”. יצירתו המפוארת עלתה ב-1993 וזכתה לביקורות מהללות בנוסח “אחד המחזות האמריקאיים המרתקים שנכתבו” ו”אחד המחזות הגדולים של המאה העשרים”. בהמשך הגיעו גם פרסי הפוליצר והטוני למחזה הטוב ביותר.

ב-2003 עיבד קושנר את המחזה למיני-סדרה, שנחשבת עד היום לאחת מהפקות הטלוויזיה היקרות בעולם. גם הפעם כל השחקנים הגדולים עמדו בתור כדי לקבל תפקיד, וכיכבו בה מריל סטריפ, אל פצ’ינו, אמה תומפסון, מרי-לואיז פרקר, פטריק ווילסון ועוד.

חלקו הראשון של המחזה, “המילניום מתקרב”, הוא זה שהועלה בקאמרי ב-1993, והוא זה שעלה גם עכשיו. הסיפור מתרחש בניו יורק בשנות ה-80 בעת התפרצות מחלת האיידס. במרכז העלילה זוג גייז – פריור, הומו צעיר שגוסס מאיידס ונמצא בזוגיות עם לואיס, שמתקשה להתמודד עם מחלתו של פריור.

במקביל אנו מתוודעים לג’ו, עורך דין מורמוני רפובליקני והומו בארון, שנשוי לאישה מעורערת בנפשה שחיה על כדורים ומתוסכלת מכך שבעלה מעדיף לצאת ל”הליכות ארוכות” במקום להיכנס איתה למיטה.

הפטרון המקצועי של ג’ו הוא רוי כהן – עורך דין יהודי גס רוח, מקושר ומקומבן, שמתיימר להיות האיש המשפיע ביותר בניו יורק. כהן הוא הומו בלילה והומופוב ביום, שמתעקש על כך שהוא “גבר סטרייט ששוכב עם גברים”, ועל אף ניסיונות ההכחשה שלו הוא לא מצליח להינצל מאיידס.

דמותו של כהן במחזה מבוססת על דמותו האמיתית של רוי כהן – עורך דין יהודי-אמריקאי שהתפרסם בתקופת “ציד המכשפות” של סנטור מקארתי. כהן היה שותף לחקירות שניהל מקארתי, והיה חבר מרכזי בצוות המשפטי שתבע אנשים שהואשמו בריגול לטובת בריה”מ. כהן היה גם הומו בארון שפעל נגד הקהילה, דאג לפטר הומואים רבים משירות המדינה, ופגע בדרכים שונות בזכויותיהם של מיעוטים באשר הם.

האתנחתא הקומית כאן היא דמותו של בליז – גיי שחור ומוחצן עם לשון מושחזת, שהיה מאהבו של פריור ונשאר חבר טוב שלו. דמותו הססגונית של בליז מלווה כמה מהדמויות בהצגה ומאפשרת לקהל לחייך קצת בתוך כל הדרמה שמתרחשת כאן.

צילום: עודד אנטמן

אלעד אטרקצ’י, ההומו מחמד של הקאמרי (בקטע טוב), שראיתי אותו עד כה בתפקידים צבעוניים ושמחים (“החבדניקים”, “רינגו”), מתגלה כאן גם כשחקן דרמטי משובח. הוא סוחב במקצועיות על גבו את הדמות הראשית של פריור, כשלצידו שהם שיינר המצוין כלואיס. ב-1993 גילמו אותם שולי רנד ודב נבון, ואני שמח שהפעם ליהקו כאן שני שחקנים הומואים מוכשרים וראויים – כי כך צריך.

נדב נייטס נהדר כתמיד בתפקיד ג’ו, ואביגיל הררי מצוינת בתפקיד המורכב של אשתו האוהבת והמאוכזבת.

יואב לוי נפלא כרוי כהן – משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שהוא נכנס פה לנעליים של אל פצ’ינו (בסדרה) ויוסי גרבר (ב-1993). ובלי להגזים – הוא לא נופל משניהם, ומגלם בפנומנליות את האיש שכולנו אוהבים לשנוא.

מתן און ימי, שאני מאוהב בו בסתר שנים רבות ותמיד שמח לראות אותו בתיאטרון (“מצחיקונת”, “היירספריי”, “שורת המקהלה”) נהדר כאן כבליז, וגם כ”איש השקרים” שמשווק חלומות למכביר. גם עירית קפלן טובה כאן (מריל סטריפ שולחת ד”ש) וגם דודו ניב שמגלם כמה תפקידי משנה.

צילום שמחה ברבירו

גם במקור וגם כאן – חלק מהשחקנים מגלמים יותר מדמות אחת. הליהוק לתפקידים כפולים, כפי שנכתב במחזה על ידי קושנר, דורש מהשחקנים והשחקניות לגלם דמויות ממגדרים שונים.

השחקנית שמגלמת את תפקיד ההומלסית ובהמשך גם את תפקיד המלאכית היא, על פי המסורת – תמיד שחקנית מבטיחה, מיוחדת וברוכת כישרון. בסדרה זו היתה אמה תומפסון, ובקאמרי ב-1993 זו היתה קרן מור. גם הפעם מגלמת את התפקידים האלה שחקנית מצוינת, מוכשרת ומוערכת – מיה לנדסמן, שכל דבר שהיא נוגעת בו הופך לזהב.

ועוד כוכבת נהדרת בהפקה הזו – תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים, שהיא חלק חשוב בהתרחשות הבימתית הזו, ומשדרגת פלאים את ההפקה. עוד ראויים לציון הם התלבושות הנהדרות שעיצבה אורנה סמורגונסקי, והבמה המרשימה שעיצב ערן עצמון. וכמובן – הבימוי המהוקצע והעדכני של גלעד קמחי, שעושה כבוד למקור ועדיין מצליח לחדש.

מה קשור איידס עכשיו

“מלאכים באמריקה” הוא מחזה משובח, מאתגר ומעורר מחשבה, שכל מי שעוסק בתיאטרון משתוקק לקחת בו חלק, ולכן הוא עולה שוב ושוב. באפריל 2017 הוא עלה בהפקה מחודשת בנשיונל ת’יאטר בלונדון עם שמות גדולים כמו אנדרו גארפילד בתפקיד פריור, נייתן ליין בתפקיד רוי כהן וראסל טובי בתפקיד ג’ו, ושוב זכה לביקורות מהללות ולשני פרסי אוליבייה.

נשאלת השאלה אם הוא עדיין רלבנטי גם לקהל הישראלי, שצריך לשבת כמעט שלוש שעות ולצפות בו, והתשובה שלי היא – בפירוש כן.

שנות השמונים הארורות, במיוחד בתקופת שלטונו של רייגן, ייזכרו כתקופה חשוכה בתולדות הקהילה הגאה בארה”ב ובעולם כולו – תקופה בה ההומואים הפכו למוקצים וזכויותיהם נרמסו. המחלה הנוראה חשפה את פרצופה האמיתי של ה”ליברליות” וה”דמוקרטיה” האמריקאית – והעלתה את מפלס ההומופוביה, השמרנות, הימניות הקיצונית ושנאת האחר לשיאים חדשים. על אף המחאות, ההפגנות והקריאות לעזרה – התרופות והטיפולים לא נכנסו לסל התרופות, והממשל האמריקאי ניער מעליו אחריות בכל הקשור ל”מחלה של ההומואים”. גם הומואים שהיו מקורבים לשלטון לא הועילו ואף הזיקו למאבק (ע”ע חבר הכנסת בארון שהצביע נגדנו לאחרונה בכנסת), ואווירת נכאים שלטה בכל. אם משהו מזה מצלצל לכם מוכר, בעיקר ברמת ההתנכלות החברתית והפוליטית – אז אתם בהחלט בכיוון.

צילום: עודד אנטמן

גם האמונה הדתית החשוכה וקדושת ערך המשפחה – שמופיעות במחזה בזווית המורמונית ובזווית היהודית – לא הלכו לשום מקום, להיפך. היטיב לתאר זאת קושנר בראיון שנערך עמו על המחזה, כשאמר “הומופוביה יהודית מרגיזה אותי יותר מהומופוביה גויית. אני אומר לעצמי – אלוהים אדירים, אחרי כל מה שעברנו, הרי הייסורים היו צריכים ללמד אותנו מהי חמלה”. דבריו של קושנר מהדהדים עד היום, ולך תסביר את זה למי שמסרב לשמוע.

אז כן – “מלאכים באמריקה” היא הצגה סופר-רלבנטית, חשובה, מושקעת ועשויה היטב. אני מאוד מקווה שההימור של קמחי יתגלה כהצלחה, ושלא יסתפקו שם רק ב-50 הצגות כפי שמצוין בפרסומים. וכדי שזה יקרה – כולכם צריכים לרוץ ולראות אותה. אז קדימה.

מלאכים באמריקה: המילניום מתקרב. תיאטרון הקאמרי, תל אביב. מאת: טוני קושנר. תרגום: אלי ביז’אווי. בימוי: גלעד קמחי. בהשתתפות: נדב נייטס, אביגיל הררי, יואב לוי, אלעד אטרקצ’י, שהם שיינר, עירית קפלן, מיה לנדסמן, דודו ניב ומתן און ימי. נגנים: תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוזיקה: אמיר לקנר. וידאו: נמרוד צין. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). ע’ במאי: קרן חובב. כרטיסים ניתן להשיג כאן