כשפורסמה הידיעה הראשונה ב"ווארייטי" במאי 2024 על כך שהתחילו צילומי הסרט הזה, כבר הוספתי אותו לרשימת ה"חובה לעקוב" הבלתי נגמרת שלי. נו שקוף, סרט על BDSM עם אלכסנדר סקארסגרד בתפקיד הראשי, עם עירום גברי וסצנות מין נועזות, אז ברור שצריך לעקוב אחריו.
הבאזז המטורף בכל המדיות האפשריות ברגע שהסרט הזה עלה בחו"ל גרם לי מיד להעביר אותו מרשימת ה"חובה לעקוב" ל"חובה לראות". אבל חיכיתי בסבלנות כי חשבתי שהוא יפתח או יסגור את ה-TLVFest בנובמבר, מהלך מתבקש בהתחשב בפרופיל הגבוה מאוד של השחקנים, מסע היח"צ המסיבי ו-8 דקות רצופות של סטנדינג אוביישן בפסטיבל קאן האחרון.
כשגם זה לא קרה כמעט איבדתי תקווה לראות אותו בישראל בקולנוע. אך לשמחתי הרבה, בזכות חברת ההפצה העצמאית "קולנוע חדש", הוא סוף סוף עולה בימים אלה בהקרנה מסחרית לקהל הרחב, ברשתות הקולנוע "יס פלאנט", "סינמה סיטי", "הוט סינמה", "מובילנד" ובסינמטקים.
מבקרי קולנוע אינם נוטים לציין את שמה של חברת ההפצה בביקורות שלהם ובצדק. כי הרי מה שחשוב בביקורת הוא הסרט ולא חברת ההפצה. אך במקרה זה הרגשתי צורך לסטות ממנהגי, כי הפעם באמת מגיע שאפו ענק ל"קולנוע חדש".
כי כמו ש"פיליון" הוא סרט אמיץ, צריך גם הרבה אומץ כדי להאמין בו ולהפיץ אותו בהקרנה מסחרית ברחבי ישראל. ובמציאות הפוליטית הנוכחית, נדמה כי לא ירחק היום והצנזורה בכלל לא תאשר להביא סרטים כאלה יותר, ואני ממש מקווה שאני סתם רואה שחורות.
ולכן אני מתחיל כאן דווקא מהסוף. כדי שאם לא תמשיכו לגלול ולקרוא את הביקורת שלי, לפחות את זה תקראו:
כל מי שחש.ה את עצמו.ה להטבק וכל שאר הפלוסים באשר הם – חייב.ת עכשיו לחפש איפה "פיליון" מוקרן במקום מגוריו.ה, ולרוץ לראות את הסרט הזה בקולנוע.
קודם כל, כי זה סרט מעולה. ושנית, כי אם אנחנו לא נלך – אז מי ילך?
ויותר מכך, אם אנחנו לא נלך אז סרטים כאלה יפסיקו להגיע לארץ. ובטח ובטח שלא יוקרנו בהקרנה מסחרית בתפוצה רחבה. כי להיות חברת הפצה אמיצה זה דבר אחד, אבל להפסיד כסף על הימור לא מוצלח זה כבר שיקול כלכלי שאף חברת הפצה לא תרצה לקחת. אז אל תתעצלו, קחו את עצמכם לקולנוע ורוצו לראות את פיליון.
"הקהל הרחב" אגב, אולי יזוז קצת באי נוחות בכיסא בחלק מהסצנות ויטען שזה "גרפי מדי". אבל אנחנו? נו שוין.
אז נכון, יש כאן כמה סצנות מין, אורגיה בטבע, עירום גברי מלא, כמה בולבולים עם פרינס אלברט וקצת BDSM. קראתי אפילו באיזה מקום אנקדוטה משעשעת, שבמקום sex coordinator הם לקחו כאן kink coordinator כדי שיתאם את הסצנות האלה. אבל בחיאת, בתור להטבקים+ אני אומר לכם שאין פה שום דבר שלא ראינו, או עשינו או צפינו בו פעם.
אז עם כל הכבוד לקהל הרחב – פיליון הוא קודם כל ולפני הכל סרט לקהילה הגאה. ואחר כך לאוהבי קולנוע איכותי באשר הם. שגם הם אגב הולכים הרבה לקולנוע, אז הם כבר בטח ראו סרטים הרבה יותר גרפיים, במיוחד בשנים האחרונות. כי ב-2026 אם בכל סרט קולנוע ריאליסטי למבוגרים כבר לא עושים סקס בחזייה ותחתונים ומכנסי בוקסר, אז ברור שגם ב"פיליון" לא תהיה אורגיה ביער בג'ינס וטריקו.
דגש חזק על ה-D ב-BDSM
שום דבר ממה שקראתי או ראיתי ברשת לא ממש הכין אותי למה שהולך לקרות פה. חשבתי שאני הולך לראות סרט קינקי על BDSM, אבל "פיליון" הוא ממש לא סרט על BDSM, לפחות לא במובן הסטריאוטיפי של המילה. כשיצאתי מהקולנוע שמעתי מאחוריי צקצוקים בנוסח "ציפיתי למשהו יותר הארד קור", "זה ממש לא BDSM" וכו'. אז בואו נחדד:
קודם כל, BDSM זה הרבה יותר מהשפלות, יריקות, הצלפות וחניקות. שנית, בסרט הזה בהחלט יש עיסוק ב-BDSM, אבל בדגש חזק על ה-D שב-BDSM, כלומר על ה-Domination & Submission וגם על ה-Discipline. בקיצור על יחסי אדון-עבד, שזה התרגום הכי קרוב בעברית ל-Dom/Sub.
זהו צד מעניין שלא מרבים להתעסק בו בקולנוע הלהטבי ובכלל. כמי שרואה הרבה קולנוע קווירי, את שאר האותיות (Bondage, Sadism, Masochism ראיתי כבר בקולנוע הרבה יותר).
ושלישית, וזו לדעתי הסיבה האמיתית שהקהל עמד והריע בפסטיבל קאן – אם מקלפים את העור ובודקים מה יש מתחת, "פיליון" הוא בכלל סרט על מסע מרתק של גילוי עצמי, על הצורך העמוק שלנו בשייכות, על מה קורה כשמישהו שאתה מעריץ מוכן להתקרב ולראות אותך באמת, ועל הרגע המכונן הזה שכולנו מכירים כל כך טוב – הרגע שבו אתה מבין שעם כל הכבוד לרצון של ההורים שלך, האהבה שאתה רוצה היא אחרת.
חניכה, לא חניקה
ולעלילה בקצרה ובלי לספיילר. מעשה בקולין (הארי מלינג המעולה, דאדלי דרסלי מסרטי "הארי פוטר"), פקח חניה סגור וביישן שגר עם הוריו בפרבר ברומלי בלונדון. החיים שלו די מונוטוניים, והפעילות היחידה שהוא עושה חוץ מעבודה היא להופיע מדי פעם בבר שכוח-אל ברביעיית זמרים עם אבא שלו (דאגלס הודג' הנפלא פה,"ג'וקר", "דרור אדום", "מראה שחורה" ועוד).
אמו של קולין היא חולה סופנית (לזלי שארפ הנהדרת, "ללכת עד הסוף", "כומר", "החיים שאחרי") שהשלימה מזמן עם זה שהוא גיי, ואפילו מנסה לשדך לו גברים בעצמה.
ערב אחד פוגש קולין את ריי – גבר גבוה, בלונדיני, חתיך, מנהיג כנופיית אופנוענים קווירית, קמצן במילים וחובב בגדי עור, אותו מגלם אלכסנדר סקארסגרד ("דם אמיתי", "שקרים קטנים גדולים", "יורשים" ועוד מלא).
הסקס הראשון ביניהם די חורק, כי קולין לא מצליח לעמוד בציפיות של ריי. כשקולין רומז שהוא ישמח שריי ילמד אותו מה צריך לעשות, מחליט ריי לחנך את קולין להיות העבד שלו. במהלך תקופת החניכה הזאת קולין עובר גם לגור אצל ריי, ועושה כל מה שעבד טוב אמור לעשות – מבשל, מנקה, מציית, ולבקשתו של ריי גם ישן על הרצפה ולא במיטה הזוגית.
אבל קולין לא רק נותן, הוא גם מקבל – גבר מדהים שגם מתייחס אליו כבן זוג, חברים חדשים מקהילת האופנוענים הקווירית, סקס לא רע בכלל, הפתעה מדהימה ליום ההולדת ובעיקר – הוא מקבל תחושת שייכות שמעולם לא הרגיש. וקורה לו עוד משהו חשוב – קולין המופנם נפתח לעולם ומגלה את עצמו – מגלה מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, ומה הוא צריך ומה הוא לא צריך.
עבד כי ימלוך
"פיליון" הוא סרטו הארוך הראשון של הארי לייטון, במאי גיי בן 33 שבכלל לא למד קולנוע אלא ספרות אנגלית באוקספורד. הוא החל את דרכו הקולנועית עם סרטו הקצר והנפלא בשם Wren Boys, שהוקרן לפני כמה שנים בכל הפסטיבלים הגדולים בעולם וכמובן גם ב-TLVFest, וכבר אז היה ברור שמדובר ביוצר קולנוע קווירי מעולה שעוד נשמע עליו רבות.
התסריט מבוסס על הספר "Box Hill" מאת הסופר ומבקר הספרות הבריטי הקווירי אדם מארס‑ג'ונס, שהיה גם מבקר קולנוע בשנות ה-80' וה-90', והגיע לכל הקרנות העיתונאים רכוב על אופנוע ובלבוש עור מלא.
בעיבוד הקולנועי, נתן מארס‑ג'ונס ללייטון חופש פעולה מלא, אז הסרט שונה מאוד מהספר. במקור, הסיפור מתרחש בשנות ה-70'-80' ונפרש על פני שש שנים. לייטון העביר את העלילה להיום, ומערכת היחסים פה נפרשת על פני שנה אחת. גם דמותו של קולין פה היא גם הרבה יותר אקטיבית ואופטימית, עם הרבה יותר בחירה ושליטה בסיפור שלו מאשר בספר המקורי.
ואגב, האופנוענים בחבורת האופנוענים הקווירית ב"פיליון" הם בכלל לא שחקנים. כדי לשמור על אותנטיות, לייטון לינק כמה אופנוענים קוויריים מתוך מועדון האופנועים הלהט"בי הגדול ביותר בבריטניה, ובאירופה בכלל.
מי מצטרף? | צילום: יח"צ
זה קודם כל רום-קום משעשע ומרגש
אז ממש לא חייבים לאהוב BDSM כדי לאהוב את הסרט הזה. כמו בכל רום-קום טוב, ו"פיליון" הוא רום-קום מעולה, משעשע ונוגע ללב – הסיפור צריך לעבוד, וכשהוא עובד אז כל אחד ואחת מצליחים למצוא בו חיבור רגשי לרגעים אישיים מהחיים שלהם. ויש פה לדעתי הרבה חיבורים שאפשר לעשות, לחיים האישיים של כל אחת ואחד, במיוחד אם הם להטבקים+ שיודעים דבר אחד או שניים על בושה, הסתרה, חיפוש, רצון לרצות את ההורים אבל גם לחיות חיים חופשיים ואחרים, כאלה שההורים לא דמיינו או תכננו עבורנו. הרי כולנו היינו שם.
אני למשל התחברתי במיוחד לסצנה אחת נפלאה ומכוננת בעיניי, בה ריי מגיע לאכול ארוחת ערב אצל קולין עם ההורים, שמשוועים להכיר מקרוב את האופנוען החתיך שבנם כל-כך כרוך אחריו.
כשאמו של קולין שואלת יותר מדי שאלות וריי מסרב לענות עליהן, היא שולפת מהכובע את זה שלפני שהיא הולכת למות היא רוצה לדעת אם הבן שלה מסתובב עם איזה פריק. אז ריי עונה לה שהוא רואה שהוא גורם לה לחוסר נוחות ושמערכת היחסים שלו עם קולין גורמת לה לחוסר נוחות. אבל להחליט שמה שגורם לה לחוסר נוחות הוא גם רע לבן שלה, זו דרך חשיבה פרימיטיבית. האמא כמובן לא נשארת חייבת, אבל כאמור אני לא מספיילר.
אני כל כך מכיר את האמא הזאת. ונשבע לכם שסצנה דומה קרתה גם לי כשהבאתי את בן הזוג הרציני הראשון שהיה לי לארוחת ערב אצל ההורים. המשפטים שנאמרו אמנם היו אחרים, אבל רוח הדברים היתה אותה דבר. רק שאז בן הזוג שלי שתק כי הוא היה נבוך מהסיטואציה, ואני הייתי זה שהרים את הקול על אמא שלי וסגר את הנושא.
ואגב, זה ממש לא סרט כבד, נהפוך הוא – יש פה הרבה רגעים משעשעים, וההומור פה מאוד בריטי. הסצנה המדוברת בה קולין מביא את ריי לארוחת ערב אצל ההורים היא אחד הדברים הכי מביכים אך גם מצחיקים שראיתי בקולנוע השנה, וגם היא מגיעה ממקום מאוד אמיתי ואותנטי: ההורים הרי רק רוצים שלקולין יהיה טוב, ריי לא ממש מבין למה הוא צריך להיות שם, וקולין תקוע באמצע בין האנשים שהוא הכי אוהב בעולם.
ויש עוד הרבה סיטואציות שהתחברתי אליהם בסרט הזה, אבל אני לא ארחיב כי סגרנו כבר שאתם תלכו לראות אותו בקולנוע.
כימיה מקסימה. סקארסגרד ומלינג | צילום: יח"צ
עור ואמנות אחזקת האופנוע
מלינג נותן פה תצוגת משחק מרשימה, ומיטיב לגלם את דמותו של קולין שעוברת פה ממש טרנספורמציה פיזית ורגשית. סקארסגרד שותק כמעט כל הסרט, אבל העיניים שלו אומרות הכל. וכשהוא כבר פותח את הפה, כמעט כל מילה שלו היא כמו פקודה שקולין לא יכול לסרב לה. והכימיה המקסימה ביניהם עוזרת לנו להבין בדיוק למה קולין מוכן לישון מדי לילה על הרצפה. וכל זה קורה כי גם מלינג וגם סקארסגרד הולכים פה עד הסוף עם התפקיד שלהם.
אפרופו סקארסגרד, הוא לא רק מככב בסרט אלא גם חתום כאחד המפיקים. בתור זכר אלפא סטרייט גם הוא עשה פה צעד אמיץ, כי הוא ממש לא צריך את התפקיד הזה בשביל להתפרסם, וגם לא היה פה איזה צ'אנס לאוסקר או משהו. סקארסגרד, שחקן A-List שנמצא בעמדה שהוא יכול להגיד "לא" כמעט לכל סרט עד שיגיע תפקיד מעניין, החליט שמעניין אותו לשחק פה ולחרוך כל שטיח אדום אפשרי וכל תוכנית אירוח ולהתמסר למסע הפרסום של הסרט הזה. הוא עושה לנו שירות נפלא, לא רק לסרט אלא גם לכל הקהילה, וכמובן גם לקהילת ה-BDSM.
אם במקרה תהיתם מה פירוש המילה פיליון, אז, פיליון זו מילה מאוד בריטית, שפירושה המושב האחורי באופנוע, שעליו יושב הנוסע שמאחורי הנהג. המקור שלה הוא המילה הלטינית Pellis, שפירושה הוא "עור", ובשפה הגאלית זו כרית קטנה מעור שעליה ישבו רוכבי הסוסים. אז יש כאן גם את עניין העור וגם את עניין האופנוע, שהוא כל עולמו של ריי.
קולין יושב מאחורי ריי על האופנוע ומחבק אותו במהלך הנסיעה, בכל מפגש בו ריי לוקח את קולין ומחזיר אותו הביתה. זוהי מטאפורה מקסימה, כי היא בעצם התמצית של מערכת היחסים שלהם: קולין תמיד יושב מאחור וריי הוא הנהג. כי ריי הוא האדון וקולין הוא העבד. ריי הוא הדומיננטי וקולין הוא הכנוע. אגב זה לא מתחיל כאן, זה מתחיל עוד כשקולין גר עם ההורים שלו. גם כשהוא נוסע איתם ברכב הוא תמיד יושב במושב האחורי של הרכב. והרי ברור שאם קולין רכב מאחור באופנוע במערכה הראשונה הוא ינהג בעצמו באופנוע במערכה השלישית. ועדיין, ממש כיף לחכות בסבלנות עד שזה יקרה.
העיניים שלו אומרות הכל | צילום: יח"צ
קפיצת מדרגה בקולנוע הקווירי
בקיצור, פיליון הוא ממש לא סרט קינקי מדי, גרפי מדי או חושפני מדי, ואין פה שום כוונה להשאיר את הצופים בשוק, בדיוק להיפך. אין כאן שום שיפוטיות, ואין עיסוק בשאלה אם מה שקולין עושה הוא טוב או רע, בריא או לא בריא, נכון או לא נכון.
יש פה סיפור מקסים על אהבה, תשוקה ומסע של גילוי עצמי, בתוך מערכת יחסים של Dom/Sub. במערכת היחסים הזאת אנחנו לומדים לאהוב את קולין, ומגלים אט אט מה מסתתר מתחת למעיל העור של ריי, בדיוק באותו האופן שבו קולין מגלה זאת. בהתחלה אנחנו מוקסמים מריי לגמרי, ובהדרגה זה עובר לנו. אבל כאמור אני לא מספיילר.
הגילוי העצמי כאן הוא גם סוג של יציאה מהארון, אבל לא במובן של גילוי זהות מינית אחרת, אלא של גילוי הסוג של מערכת היחסים שהגיבור רוצה.
בעיניי, זו ממש קפיצת מדרגה בקולנוע הקווירי. כי עכשיו כבר עברנו אבולוציה ואנחנו לא מתעסקים רק ב-gay culture, אלא מתחילים להתעסק גם ב-gay sub-cultures (וסליחה על האנגלית אבל תת-תרבויות נשמע הרבה פחות טוב) כתמה מרכזית בעלילה.
בשורה תחתונה – "פיליון" הוא סרט חכם, מעניין, מצחיק, מרגש ומפתיע, שמצליח לספר סיפור אהבה מזווית אחרת – זווית שרוב יוצרי הסרטים הקוויריים לא מרבים לעסוק בה, או אולי אפילו מפחדים לעסוק בה. ובכך טמון כוחו הגדול.
