צילום: נטפליקס
“עוצר נשימה” היא אנטיתזה של סדרות הנוער המצויות כיום. בזמן שבאופוריה הבולבולים והזיונים שוטפים את המסך, באליטה חקירות רצח שונות (ואכזריות) פותחות ומסיימות את העונה, ולמעשה, בפריזמה רחבה יותר, סדרות הנוער המובילות כיום מכילות בתוכן תכנים שעד לא מזמן הוגדרו למבוגרים בלבד, בדרמת הנעורים החדשה של נטפליקס, דווקא האהבה, הרוך והתמימות מקבלים את מירב הפוקוס. והתוצאות בהתאם.
עם עליית הסדרה לשירות הסטרימינג הפופולרי ב-22 באפריל, אחרי ציפייה ארוכה, בין היתר מצד כותב שורות אלה, היא הפכה בין-רגע לאהודה, הן בקרב הקהל (עם עמודי תמיכה והזדהות ברשתות החברתיות לסדרה, לצד מתן 100% ביקורות חיובית באתר Rotten Tomatoes), והן בקרב המבקרים (שהרעיפו עליה תשבוחות חוצות גבולות ויבשות).
ואם כל זה לא מספיק, לתבשיל האהדה העצום הזה ניתן להוסיף גם את כמות השעות (קרוב ל-24 מיליון בשבועיים) שצפו בסדרה, שהביאה להיותה הסדרה החמישית (באנגלית) הנצפית ביותר בנטפליקס הגלובלית כיום.
הסדרה מבוססת על סדרת קומיקס רבת מכר מאת אליס אוזמן (הקרויה באותו השם) ומספרת את סיפורו של צ’ארלי ספרינג (ג’ו לוק), הומוסקסואל בן 15 הלומד בבית ספר לבנים בלבד. צ’ארלי, אומנם, יצא מהארון בעקבות אאוטינג קשה, אך לאחר מכן הכל מתחיל להתקדם לטובה, פחות או יותר.
עם הגעת תלמיד חדש, ניק נלסון (קיט קונור), הגדול ממנו בשנה ושחקן מוביל בנבחרת הרוגבי הבית-ספרית, צ’ארלי מתאהב בו. על אף שהסדרה עוסקת בתחילה בעיקר בדמותו של צ’ארלי ובשינויים החלים בה, גם השינוי בדמותו של ניק מקבל זמן מסך לא מבוטל, במיוחד עם החיפוש וההתחקות אחר המשיכה המינית שלו, שעד לפני רגע היה בטוח שהיא כלפי בנות המין השני בלבד.
עוצר נשימה, למעשה, מביאה לקדמת המסך שובל של התמודדויות עמן נאלצים להט”בים רבים להתמודד בחייהם. לרשימה זו ניתן להוסיף הוצאה כוחנית מהארון (אאוטינג), הומופוביה, בריונות (מילולית, חברתית ופיזית) וסטריאוטיפים על הומוסקסואלים (הצטרפות לקבוצות ספורט המוגדרות כ”גבריות”).
עם זאת, לצד שיקוף המציאות העגומה, היא גם מצליחה לתת דרכים להתמודדות עם כל אחת מן הבעיות הללו (שבחלקן לא רק להט”בים מתמודדים עימן), ואף מספקת, למרות הקושי, ראייה אופטימית והכרה בכך ש”בסוף הכל יהיה בסדר”.
לכל אלו, ניתן להוסיף את הייצוגים השונים והמגוונים הניתנים בסדרה. לצד ההומוסקסואליות של צ’ארלי, אנו עדים גם להכרה (שמובילה ליציאה מן הארון) של ניק כביסקסואל (ייצוג ההולך ומתפתח בסדרות הטלוויזיה כיום), ולדמותה של אל ארג’נט (יסמין פיני), טרנסג’נדרית שעברה לבית ספר לבנות (ובהמשך מתפתחת מערכת יחסים בינה לבין חברו הטוב של צ’ארלי, טאו שו).
לצד כל החשיבות בעלילה ובייצוגים השונים והמגוונים, ניתן לזקוף חלק מן ההצלחה של “עוצר נשימה” דווקא מהיותה סדרה ריאליסטית המשקפת את צורות ההתנהגות וההתקשרות של דור ה-Z. השחקנים הראשיים עצמם בני 18, ודרך התקשורת שלהם (שחלקים רבים ממנה מתרחשים באמצעות התכתבויות בצ’אטים שבאינסטרגם) היא למעשה צורת שיח פופולרית כיום בין צעירים רבים.
סיטואציה החוזרת על עצמה, ושצעירים רבים יוכלו להזדהות עמה, היא כאשר צ’ארלי מעוניין לשלוח הודעה/להגיב לניק, אך הוא משנה אותה פעם אחר פעם, ולעיתים אף מרים ידיים, מוחק אותה כליל ומשאיר אותו ללא תשובה. אלו הינן סיטואציות ריאליסטיות, מהסוג שצעירים רבים יכולים להזדהות עמן, וסייעה בחיבור לסדרה מצד צעירים שצפו בה.
סוד קסם נוסף של הסדרה, היא עצם היותה נטולת טווח גילאים מסוים. העלילה בה יכולה לעניין, לרתק, להסעיר ולרגש צעירים ומבוגרים כאחד. ולמעשה, אם כבר בצעירים עסקינן, העובדה שאינה כוללת בתוכה תוכן מיני או אלים שעלול להגביל אותה לצפייה מגיל בוגר יותר, מסייעת רבות במשיכת קהלים צעירים ורבים אליה.
במאמר שכתב סקוט בראיין באתר New Stateman, הקרוי “כהומוסקסואל בן 14, הייתי זקוק לסדרה כמו ‘עוצר נשימה'”, נכתב כי “אם אתה מבוגר כמוני שצופה ב’עוצר נשימה’, הסצנות של הנשיקות הראשונות ושל האהבה החדשה ישאירו אותך, ככל הנראה, עם תחושת מלנכוליה מוזרה ובלתי-צפויה.
“כשסיימתי לצפות בסדרה, התחלתי להבין שלהט”בים בגילי מעולם לא זכו לחוויות של הנאה קווירית (Queer Joy). הריקוד הראשון, אחיזת הידיים הראשונה, האפשרות לדבר על הקראש שלך כמו חברייך ההטרוסקסואליים. הסיטואציות הללו נגזלו מאיתנו, כתוצאה מהומופוביה, ומסעיף 28 שמנע “קידום” הומוסקסואליות בבתי הספר (הערה: מדובר בחוק שהתקיים עד שנת 2003, וגרם לצמצום או צנזור פעולות מצד ארגונים סטונדטיים פרו-להט”בים רבים).”
עוצר נשימה, בשונה מסדרות אחרות, הוכיחה שניתן ליצור טלוויזיה קווירית, משמעותית ועמוקה במאה ה-21 שיכולה להתאים גם למבוגרים וגם לצעירים, גם להטרוסקסואלים וגם ללהט”בים, ולשים את הזרקור על התמודדויות ריאליות וקשות עימן מתמודדים להט”בים רבים לאורך חייהם. עם הכמיהה לחיים ולשוויון כמו אלו ההטרוסקסואלים, מבלי לחוש זרות, ניכור ואשמה-עצמית בעקבות משיכה מינית או זהות מגדרית שאינה הטרוסקסואלית או מותאמת למין הביולוגי.
החדשות הטובות הן ש”עוצר נשימה” היא העתיד. שכעת, אחרי עשורים על גבי עשורים שחווית זוגיות אמיתית הייתה זמינה לסטרייטים בלבד, הדורות של היום יכולים לעשות זאת. שנאה תמיד הייתה (ולצערנו תמיד תהיה), אך ירידת היקפיה לצד זקיפות הקומה וחוסר ההתנצלות אודות זהות קווירית בפני שמרנים לבנים, תוכל להוביל לשינוי אמיתי, למציאות שוויונית ולקבלה מלאה של להט”בים. או, כפי שחתם בראיין במאמרו, “הדבר הגדול ביותר שאנו יכולים לתת לדור הלהט”בי הבא, הוא מה שלא היה לנו בעצמנו”.
