pixabay | cc0
גם הפעם, סיפור.
בימים אלו אני עובד בבית ספר ממלכתי דתי במרכז הארץ כתומך הוראה של כיתה ד’, כשהכיתות מחולקות לקפסולות. מורה מן המניין באחת, ואני מעביר את אותו השיעור באחרת. מעמד-ביניים שהומצא לימי המגפה, הדועכת ב”ה.
מטבעה של רוח בית הספר, למרות היותי מחוץ לארון, הזהות הזו לא באה לידי ביטוי בין 7 וחצי בבוקר ל1 בצהריים; גם העגיל הוחלף בשקוף. זה לא ממש מפריע, למעט חזרת (ההתחמקות מ)השאלה ‘נו מה עם מישהי?’ לחיי, ממורות ותלמידים כאחד.
יום האחרון לפני היציאה לחופשת הפסח, סדנת קיפולי מפיות לשולחן החג. ברגע שגרתי של חוסר משמעת בכיתה, שמעתי לראשונה את מה שמאוד קיוויתי לא לשמוע. תלמיד כינה את חברו ‘הומו’.
איך זה מגיע כבר בכיתה ד’?
הו. נשימה עמוקה. הגלגלים רצים. האם להבליג? או שמא האם לעת כזאת הגעתי למלכות?
למרות הנסיון המר בהסברת מהלכים לוגיים לילדים בני עשור, הלכתי על זה.
עצרתי את השיעור. לא נגעתי בנושא הלהט”בי, רק זה חסר לי, טלפונים מהורים זועמים. התחלתי להסביר למה לא משתמשים בזהויות של אנשים כמילות גנאי. למשל, ר’ הוא צרפתי. אם ש’ יקלל את י’ ב’צרפתי’, סביר להניח ש-י’ לא יעלב; אבל ר’ (שצהל למשמע השימוש במוצא שלו כדוגמה) יבין שהזהות שלו היא משהו שלילי, משהו להתבייש בו. והאם היא באמת כזו? ברור שלא! (מבטי הבנה שמילאו בי תקווה).
החלטתי לקחת סיכון. שאלתי “מה זה הומו?”
-“בן שאוהב בנים”. אוקיי. בסדר. כמו שהם איכשהו כבר יודעים להשתמש בזה לגנאי, הם לפחות יודעים בפשטות מה זה אומר.
“האם זה אומר שהוא בנאדם לא טוב?”
-“לא”. יופי.
“אז למה להשתמש בדבר הזה כמילת גנאי?”
שניה של מחשבה.
-“אבל אין פה אף אחד הומו!”
אאוצ’. נשימה עמוקה.
“זה לא משנה! אתה גם לא יודע!”
דברתי מדם לבי, ואני מקווה שקולי לא נשבר.
וכן הלאה. הפינג-פונג הלוגי הזה נמשך עד כמעט סוף השיעור. מזל שאין מבחן על קיפול כיס יוקרתי לסכו”ם. הנקודה לכאורה הובנה, יש מקום קטן לאופטימיות זהירה. אבל לצערי גם לא כולם הבינו את גודל הרגע וחשיבות הנושא. אולי כי באמת הקול שלי לא נשבר.
הרגעים האלו ליוו אותי אחרי השיעור הזה. לא טרחתי לשתף בהם אשת צוות כלשהי; הדבר כנראה יכרוך אאוטינג לעצמי ולא ממש הייתי במוד.
מצד אחד, ההתעכבות על הנושא היא שדה מוקשים, שחוץ מהיותי חלק מקהילת הלהט”ב אין לי באמת הכנה אליו, וזה עלול לצור נזק. מצד שני, אם לא אני- אף אחד בבית הספר לא יתעכב על הנקודה הזו, וככל שזה ‘יאופס’ אצל הדור הצעיר מוקדם יותר כך טוב יותר. בנוסף, ויכול להיות שהרגע הזה יהיה נקודת אחיזה חיובית מסוימת למי מתלמידי שיצטרך אותה.
אבל לפני חישובי העלות-תועלת, הופתעתי מהמועקה שהייתה לי באותו רגע. אני מקווה שבמבט לאחור צלחתי את הסיטואציה בקור רוח, אבל רק בדיעבד הבנתי את הרגרסיה שנתקלתי בה.
כולנו עברנו את ‘הקללה הכי נפוצה בבית ספר’, וניהלנו בקסם את הדיסוננס בלהגן על הקהילה בדיונים הומופובים בלי להזדהות כחלק ממנה. אבל די, חשבתי זה מאחורי, אני מחוץ לארון ותחת גפני ותאנתי.
אבל פתאום תוקפת אותי סיטואציה, שבשונה מימים עברו- אני לא רק חלק מהשיח, אלא דמות סמכותית שמובילה אותו; ואני כבר לא רגיל להסתתר, אני רגיל לאמת. והנה אני שוב במסגרת שמגבילה אותי, ובתוכה אני צריך להעביר את המסר. אוי, הנואשות. המוגבלות. נעילת השיח. בחירת המילים. כמה לא התגעגעתי. הארון חזר, והדפנות עבות יותר.
ואם הייתי יכול, חופשי ומאושר לשחרר את לשוני, הייתי אומר לבני ד’2- “כן בנים, כן! יש הומו בכיתה, אני! המורה עוז! ואם אתה מכנה אותו ב’הומו’, מה אתה אומר? שאני לא טוב? אני גנאי?! אני עומד פה מולכם נותן את נשמתי ומרצי כמעט כל יום, והזהות שלי היא קללה? היא משהו להפגע ממנו?!”
וואו, צמרמורת לחשוב על ההלם ההיפותטי שלהם. או שלא צריך זעקות. אולי פשוט לספר על עצמי ולהוות מודל לדמות שהם מכירים ומתחברים, שהיא גם ‘הומו’, אולי זה ינטרל את הכל. הם עוד לא צריכים לדעת מה זה ארון, התחבאות, הסתרה; בושה, ספיגה, העמדת פנים.
ובחזרה למציאות. במבט שני לאחור, הארון הרגעי הזה מלמד אותי שבכל זאת טוב עשיתי. יש שיעשו זאת טוב ממני, אבל כל התעכבות על הנושא- לטובה. כי כמה שאני, אדם בוגר (22, צעיר- ובכל זאת) כאבתי את כאבי באותו רגע, מול ילדים בכיתה ד'(!) קל וחומר יכאב כל מתבגר שיחווה את הארון במלוא עוצמתו מול חבריו. כולנו היינו שם. וכל מסר טוב ומרכך שאפשר לתת לילדים בימים אלו אולי יקל את השלב הזה עבור מי שיזדקק להקלה הזו. שהומו, זו לא קללה.
אולי הפצת הטור הזה היא האאוטינג שנמנעתי ממנו אז, אבל, כל עכבה לטובה.
