צילום: שירלי קראווני
החיים כהומו בקהילה הדתית בארה”ב הייתה לרוב חוויה מורכבת. למעשה, הייתי עמוק בתוך הארון, לא הבנתי את משמעות המילה “הומו”, רק בתוכי ידעתי שאני נמשך לגברים ושהרגשות האלו שלי הם טאבו.
לאחר שסיימתי את התיכון, הגעתי ללמוד בישיבה בישראל ולבסוף עשיתי עליה באופן רשמי. העצמאות החדשה בהיותי רחוק מהבית והארון שהחל להיות כבד עלי גרמו לי להסתקרן ולרצות לחקור את הקהילה הלהטב”קית. התחלתי באפליקציית גריינדר (טעות), עברתי דרך בר להט”בי ולבסוף הגעתי לקבוצות דתיות: קבוצות דתיות באיגי, חברותא וארגון להומואים דתיים. המסע הזה היה והינו מורכב, כמו שלמדתי הרבה ככה עלו בי גם שאלות רבות, ובעיקרן האם ניתן לנהל אורח חיים דתי ועדיין להתקבל להיות חלק מהקהילה הלהטב”קית?
השאלה הזו עלתה בי למשל כאשר ביליתי בבר גייז. במקום הזה הרגשתי בטוח, האווירה הייתה נעימה ומשוחררת והתחברתי לאנשים שם. במסיבת פורים, רקדתי עם כמה אנשים עד שמישהו התחיל להיות יותר מידי… חברותי. אמרתי לו שאיני מעוניין בכך, אבל הוא התעקש. ברחתי מהמקום וכאשר חזרתי מאוחר יותר הוא תפס אותי מאחורי הגב, הייתי מזועזע בלשון המעטה. המקום שהיה בטוח, המרחב שאליו ברחתי. הפך להיות מאיים. לאחר מכן, מכר אמר לי שאולי עדיף לי לא להגיע למקומות כאלו עם כיפה שהופכת אותי למטרה. לדבריו, דתיים נתפסים כחדשים, טריים, נואשים, קלים, אבל גם קצת מסוכנים. הייתי בשוק, היה לי קשה להאמין שיש עלינו, הדתיים, כאלו סטריאוטיפים חד משמעיים בתוך הקהילה. יתרה מכך, שאלות מסוג זה גורמות לתחושה שלעתים גם בתוך הקהילה הגאה מצפים ממני להיכנס לתבנית סטריאוטיפית – להיות חילוני ולגור בתל אביב, אחרת אני לא משתלב מספיק טוב ולא מתאים לקהילה.
מכר אמר לי שאולי עדיף לי לא להגיע למקומות כאלו עם כיפה שהופכת אותי למטרה. לדבריו, דתיים נתפסים כחדשים, טריים, נואשים, קלים, אבל גם קצת מסוכנים
התפיסות המוחלטות כלפי דתיות באות לידי ביטוי גם בשאלות שאני נתקל בהן. ישנם כאלו ששואלים אותי שאלות מאוד אישיות כמו: “איך אתה מתמודד עם זה, להיות להט”ב ודתי?” או “האם זה לא חטא?”, שאלות אלו מזמינות אותי להסביר ואני אוהב לעשות את זה. לעומת זאת, ישנן שאלות שיפוטיות יותר כמו: “למה אתה מעניש את עצמך ונשאר בדת?” שאלות אלו אינן מבטאות רק חוסר ידע אלא גם דעות מוצקות על דת ואינן מכילות אותנו.
דוגמא נוספת לחוסר ההכלה של הלהטב”קים הדתיים על ידי הקהילה ניתן למצוא בהפגנות למען הפונדקאות בקיץ 2018. ההפגנה הראשונה התקיימה בתל אביב במוצאי שבת. מכוון שזה היה שעון קיץ, התחבורה הציבורית התחילה מאוחר, מה שמנע ממי שגרים מחוץ לתל אביב, בין היתר דתיים, לקחת חלק בהפגנה (כן, לא כל הלהטב”קים גרים בתל אביב). בהמשך, ארגוני הקהילה הכריזו על שביתה כללית ברחבי הארץ בתשעה באב, יום אבל בלוח העברי. לי זה הרגיש מוזר, לא הגיוני ואפילו לא נעים לקיים הפגנה ושביתה ביום הזה. כאשר ביררתי עם מספר אנשים מדוע נבחר יום זה, קיבלתי תשובות שונות ביניהן “לא חשבו על זה”. מבחינתם זו תשובה מספקת, מבחינתי זה האיר את גודל הבעיה – פשוט לא חושבים עלינו.
וכאן אני רוצה להציע פתרון פשוט: אל תחשבו לבד- שתפו אותנו, דברו איתנו, תנו לנו מקום להיות חלק מהבנייה וההובלה, רק ככה נוכל להבטיח הכלה והבנה של הצרכים השונים.
דוגמא של תחילת תהליך כזה חוויתי באיגי, ארגון הנוער הגאה. לקראת סמינר הקיץ שארגנו בשנה שעברה, הוחלט לצרף אליו את קבוצת הדתיים והודיעו לנו שהוא יהיה מותאם עבורנו. בסופו של דבר זה לא היה כך, השבת נשמרה במלואה רק הודות לכך שאנחנו התארגנו אליה מראש כדי לא לחלל שבת. חווית התסכול הייתה בעיקר קשורה בכך שכל הכשלים יכלו להיפתר בקלות אם רק היו מבררים איתנו את הדברים קודם לכן. לשמחתנו, איגי הוא ארגון לומד, קשוב לקולנו ועושה מאמצים להשתפר בסמינרים המשותפים הבאים. בנוסף, החוויה הייתה חיובית מכוון שהמדריכים והחניכים היו מאוד מבינים ומתחשבים.
אנחנו גם צריכים ללמוד לראות את האנשים שנשארים בצד או מאחור. עלינו ללמוד לשמוע את קולם של א.נשים שהם לא בדיוק כמונו
חשוב לי להסביר, להיות להטב”קי בקהילה הדתית יכול להביא לכך שיאלצו אותך להתנתק מהמשפחה, מהבית, מהקהילה, מבית הספר ומהחברים. חלק מאיתנו פשוט עוזבים את הדת ועוברים לחיות בתל אביב. אבל לחלק מאיתנו, הדת והקהילה שלנו הן חלק מהזהות שלנו באותה המידה, אם לא יותר, מהזהות הלהטב”קית. לא כולנו מוכנים או רוצים לזרוק את הכיפה או את כיסוי הראש ולהשכיר דירה בפלורנטין.
מתוך המציאות המורכבת הזאת, ומתוך הרצון למצוא בית מכיל, נולדה הקהילה הדתית הגאה (קד”ג). היום היא קהילה חזקה ופעילה הכוללת ארגונים כמו: בת קול (לטב”קיות דתיות), חברותא (הומואים דתיים) ואיגי דתיות, שם אני בעיקר פעיל.
קבוצות אלו של איגי מורכבות מנעריםות מרקע דתי. דבר זה מאפשר לנו חיבור סביב החוויה המשותפת שלנו כלהטב”קים בני הקהילה הדתית. ברוך ד’, איגי נותן לנו הזדמנויות ומשאבים מכל הלב. בזכות זה, הוקם בית מדרש שבו יותר מ-60 צעירים וצעירות שלומדים תורה במרחב פתוח, בטוח ונגיש. יש לנו סמינר שבת דתיות שבה עשרות צעירים וצעירות עושים שבת מלאה בפעולות ולימודים בלי הקשיים שאולי יש בשבתות בקהילות הדתיות שלנו בבית או בסמינרים חילוניים. איגי מאפשר לנו מרחב בטוח שמשלב את שני העולמות שלנו: העולם הדתי והעולם הלהטב”קי.
עם זאת שהצלחנו לייצר קהילה דתית גאה חזקה, אנחנו גם חלק מהקהילה הלהטב”קית הכללית והיינו רוצים להיות חלק יותר פעיל ומוביל בה, ויחד עם זאת שהקהילה תקבל ותבין אותנו יותר. הקהילה הלהטב”קית היא המקום שאליו הלכתי כשחיפשתי מקום להשתייך אליו והיא סייעה לי למצוא את המקום שלי. אבל עדיין יש מקום לשיפור. הקהילה צריכה להגיע למקום שבו אנחנו (הקד”ג) לא נשארים בצד בהפגנות, במחאות, בתנועות הנוער או בחיים הכלליים.
הציפייה הזאת נכונה לא רק ללהטב”קים דתיים. היא נכונה לקהילות נוספות שאינן מקבלות מספיק מקום בקהילה כמו טרנסיות שזרוקות ברחוב. אנחנו, כקהילה גאה, צריכים להיות אור לאחרים, להראות את היופי בקבלה של האחר, בשייכות, בשיתופיות ובאהבה. אנחנו גם צריכים ללמוד לראות את האנשים שנשארים בצד או מאחור. הדרישה שלי היא פשוטה אך חשובה: עלינו ללמוד לשמוע את קולם של א.נשים שהם לא בדיוק כמונו.
אז, כמו שאנחנו כדוסים אומרים הרבה, שמעו קולנו. אנחנו כאן, אנחנו מוכנים להילחם למען זכויותינו ולמען קבלה. אנחנו לא מוכנים להיות בצד. אנחנו כאן לאהוב, אבל גם להיות נאהבים. אנחנו כאן כדי ללמוד, אבל גם ללמד. פשוט, אנחנו כאן ורוצים שישמעו את קולנו, ידברו איתנו, ילמדו עלינו, כי רק ככה נוכל להיות חלק יותר פעיל בקהילה שלנו.
