צילום: שלומי נישלי
קיץ סוער עבר על הקהילה הגאה הדרומית, כמו על הקהילה הגאה בארץ בכלל. בבאר שבע התקיים בפעם השנייה מצעד הגאווה, שקיבע את הזכות שלנו להיראות במרחב הציבורי כמסורת שנתית בלתי מעורערת, בה משתתפים כל תושבי בירת הנגב. לראשונה, בזכות מאמצי הבית הגאה בבאר שבע והקהילה המשפחתית שקיימת בעיר, נתלו דגלי גאווה לאורך שדרות רגר המרכזיים, דבר שריגש רבים ורבות שגדלו בין הרחובות הללו וראו את עירם לובשת גאווה. זה לא מנע כמובן שיח אלים ולהט”בופובי כנגד הקהילה הגאה וכנגד הבית הגאה, שיח שגרם ללא מעט אנשים חופשיים באזור הדרום להתעורר ולחוות על בשרם את הימצאותנו במלחמה על האופי הדמוקרטי-ליברלי של ישראל, סניף באר שבע.
במחאה שהתקיימה בחודש יולי בעקבות פסילת חוק הפונדקאות עבור “גברים יחידנים” ובעקבות תקיפת הצעירה הטרנסית בת”א, באר שבע התגייסה למלחמה באופן מידי וטוטאלי. 400 חברים וחברות מהקהילה המקומית הפגינו לאורך יום שלם במרכז העיר, חסמו צירי תנועה מרכזיים וזעקו נגד האפליה וההשתלחות חסרות הבושה של הממשלה הרעה הזו כנגדנו. לי אפילו יצא להיפגע מנהג רכב שלא באנו לו בטוב בעין ביום תשעה באב (הרי מה יותר ראוי לעשות ביום שמסמל שנאת חינם, אם לא לדרוס הומואית קולנית שחוסמת לך את הדרך).
הבית הגאה בבאר שבע | צילום: שחר צוק
בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו לפני כחודש היו כמה שלטי תעמולה שהדהימו אותי במיוחד מטעם רשימת “דרכי נועם”: “באר שבע עוצרת את מצעד האיוולת”, “מצילים את באר שבע ממצעד התועבה”. אחרי שהתפכחתי מהמחשבה כמה אירוני ומבחיל שם הרשימה, הרגשתי תחושת ניצחון אמתית. הם יודעים שאנחנו כאן בשביל להישאר, שהפכנו לכוח שמסרב לשתוק ולהוריד את הראש כמו בעבר. ההתייחסות לנוכחות הגאה והקווירית בבאר שבע במסגרת קמפיין של כמה רשימות ומפלגות אולטרה-שמרניות ושטופות שנאה כנגד כל מי ששונה מהן (להט”ב, נשים, ערבים או כל מי שמאמינה בהפרדת דת ומדינה ובחופש דת) רק הוכיחה עד כמה אנחנו במסלול הנכון על פי הכלל “אם מדברים עליך, סימן שאתה קיים”. אגב, הוגה הצרוף “דרכי נועם” יכול להירגע, דאגנו שאף אחד מהם לא ייבחר למועצה.
הבעיה היא, שאסור לנו לנוח על זרי הדפנה ולחשוב שהשינוי הליברלי קרה ויקרה באופן קונסיסטנטי ובלתי תלוי. כאילו העולם הולך לכיוון נאור, חופשי ושוויוני יותר באופן קבוע. לא ולא. השינויים הללו שאנחנו מרגישים הם אותות ניצחון (ופעמים רבות גם הפסד) במלחמה על אופייה וצביונה התרבותי של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. יותר ויותר א.נשים מרגישיםות פחות ופחות שייכות למקום הזה, ועל כן מחליטיםות להיאבק על ערכי היסוד שלו. ארגוני חברה אזרחית פועלים יחד ומאחדים כוחות נגד החושך ונגד תפיסות קדומות שהמשותף לכולן הוא שיש הצדקה טבעית/ היסטורית/ גזעית לעליונותו של אדם אחד על פני חברתו; שאני לא רשאי להיות אבא כי נולדתי X, את לא ראויה להופיע על שלטי חוצות כי נולדת Y.
שלט תעמולה להט”בופובי | צילום: עמי פומרנץ
חברותיי וחבריי הליברלים, אנחנו מתחילות להתעורר על החופש שלנו. כל אחד ואחת נמצאת בשלב אחר בתהליך הזה. יש כאלה שמחליטים לעצום עיניים ולהסתגר ברוטשילד-פינת נחלת בנימין ולהעמיד פנים כאילו כלום לא קורה, כאילו הם עדיין רחוקים מטווח האש אז אפשר להמשיך כרגיל. רק כשיחוקקו חוקים קטלניים כנגד כבוד האדם וחירותו, כנגד חופש הביטוי והעיתונות, כנגד האמנות או ההתאגדות, רק אז נצטרף למשוגעים האלה שכל היום עומדים ומפגינים בכיכרות.
היוש, אנחנו כבר שם. מספיק לעקוב אחר החדשות מהחודש האחרון (חוק הנאמנות בתרבות, חוק היועצים המשפטיים, פסילת חוק הפונדקאות ועוד ועוד) כדי לראות את המדרון החלקלק אליו החזון הציוני של הקמת מדינת לאום יהודית שתעניק שוויון לכלל אזרחיה ללא הבדלי דת גזע ומין, מסתיים לאחר המילה “יהודית”. אי אפשר לדעת מתי האש תופנה נגדנו ביתר שאת, נגד הקהילה הגאה ונגד הציבור הליברלי בישראל בכלל. לכן חברים וחברות- אין לנו ברירה אלא להתעורר.
כדי שמהלך ההגנה הזה יצליח, עלינו כל קודם להכיר במציאות, להתגבש יחד לתודעה של אקטיביות וכמובן להגיע לכל עמדות הכוח מהן ניתן לחזק ולשמור על אופייה הדמוקרטי של המדינה. איש אינו נולד מושלם לכך ועל כן עלינו לקבל הכשרה, בדומה לאופן בו מי שעומד נגד התפיסה הליברלית שלנו פועל. ללמוד ולחקור את המערכת, לקבל כלים, ליצור קשרים ובעיקר לפעול יחד. אני למשל קיבלתי את ההכשרה הזו בקורס “תשתית” של תנועת ישראל חופשית, קורס הכשרה לאקטיביזם ושינוי חברתי, וכן במסגרת תנועת “החלוץ” המובילה ומחנכת כפרי סטודנטים, מכינות קדם צבאיות ושנות שירות ברחבי הארץ.
החוויה בקורס תשתית הייתה מכוננת עבורי כי לראשונה דיברו איתי תכלס – לא על מה אנחנו רוצות להשיג, אלא על איך, כמה, מתי, והכל כמובן תוך יצירת קשרי חברות עמוקים שמתבססים על אחדות אידאולוגית ורעיונית למען מטרה משותפת עליונה בחשיבותה. הכניסה לקהילה האקטיביסטית הזו הפכה אותי לאופטימי הרבה יותר- אני יודע מי האנשים שעומדים על המשמר, כמה מוכשרים ובלתי מנוצחים הם.
תשתית באר שבע | צילום: ישראל חופשית
דוגמא אחת מיני רבות לאפקטיביות של החוויה הזו התחוורה לי בחודש האחרון כאשר תמונות נשים על שלטי חוצות החלו להיות מושחטות בכל רחבי באר שבע על ידי חבורת פנאטים קיצוניים המכנים עצמם “משמרות הצניעות” (יותר מובן עכשיו למה התכוונתי כשאמרתי שאנחנו “כבר שם”? כן, התכוונתי ל”רפובליקה האסלאמית” של איראן). מיד, יחד עם כל חבריי לקורס תשתית בבאר שבע, חשבנו מהן הדרכים הכי אפקטיביות לפעולת נגד שתשים קץ לתופעה המכוערת הזו בהתאם לכלל המרכיבים המעורבים ולתכנים שלמדנו במהלך הקורס: פנייה לראש העיר, תקשורת ומדיה, הפגנות ושת”פ עם ארגוני זכויות אדם נוספים עד שנראה תוצאות בשטח.
בימים אלה נפתח בכל הארץ מחזור נוסף של קורס תשתית ובבאר שבע עתיד להיפתח קורס ייחודי בו יושם דגש על מאבק הקהילה הגאה. אין מילים שבהן אוכל לתאר עד כמה העובדה הזו משמחת ומרגשת אותי- באר שבע, כמו כל הארץ, זקוקה להכשרת פעילים ופעילות אקטיביסטיות נוספות שיוכלו לעמוד איתנו בחזית, להצטרף לגרעין עשייה חברתית מדהימה ומהפכנית, ובעיקר לעורר עוד ועוד א.נשים בנוגע לחופש שלנו שנמצא כרגע תחת איום מתגבר.
אנצל את הבמה כדי לקרוא לכןם- סטרייטים ולהט”ב, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים- בואו להיות חלק מהקהילה הליברלית בישראל, וללמוד איך יוצרים בפועל “עם חופשי בארצנו”.
להרשמה לתכנית תשתית ניתן לשלוח מייל ל nathalie@bfree.org.il
הכותב, בוגר תשתית, כיהן בשנה החולפת בתפקיד דובר וחבר הועד המנהל בבית הגאה בבאר שבע. כיום עובד כדובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון וכאחראי קשרי הממשל של תנועת ישראל חופשית בשלטון המקומי.
