לפני 6 שנים החלטתי לצאת למסע המשמעותי בחיי, החלטתי לעבור תהליך לשינוי מגדרי, המסע הוא מסע לא פשוט ומלווה בתהיות ושאלות יומיומיות על “מי אני ולאן בעצם אני הולך?”
מאז ומתמיד הרגשתי שבכל פעם שאני מסתכל במראה יש דיסוננס בין מה שאני רואה לבין מה שאני מרגיש בפנים, דברים פשוטים כמו ללכת לים או לבריכה ממש לא מובנים מאליהם.
ככל שאני מתבגר הצורך הולך ובוער בי מבפנים.
אני גר בתל אביב כבר 7 שנים, מגדל ארבעה חתולים, משלם שכירות, סטודנט לתקשורת וקולנוע שמנסה לג׳נגל בין לימודים לעבודה לחיי חברה.
בעיות תקציב זה לא דבר חדש לאף אחד, כולנו ניסינו לחסוך בשלב כזה או אחר של החיים ובין השכירות, הלימודים והחיים אנחנו נוטים לגלות שזה כמעט בלתי אפשרי, וכשהדבר היחיד שעומד בינך לבין הגשמה עצמית הוא כסף, לך תסביר לעצמך שזוהי מטרה שהיא כמעט בלתי אפשרית, אך בכולנו יש את הילד הקטן שמסרב לקבל “לא” כתשובה.
במדינה קטנה כמו שלנו כאשר טרנס* מעוניין בתהליך לשינוי מגדרי ואין לו אפשרות לממן ניתוח ניצבות בפניו שתי אפשרות: הועדה לשינוי מין בתל השומר או ביטוח בריאות פרטי שאם מתמזל מזלו ממן לו את עלות הניתוח. אך מה עושה בן אדם דל אמצעים שהמזל לא האיר לו פנים כל כך?
כשהתחלתי את התהליך, התחלתי אותו בועדה בתל השומר בתקווה שמשם תבוא הישועה, אך לאחר חצי שנה הבנתי שאיני מסתדר שם. הפגישות מיגעות, הנסיעות ארוכות והפרוצדורה מסוגלת לעיתים להביא בן אדם לקצה גבול השפיות שלו. כמעט ואין לי שום דבר רע להגיד על הוועדה, להפך, אני חושב שהם עושים עבודת קודש, אך כשאני התחלתי את התהליך במסגרת הוועדה נוכחתי לגלות שמתחת לפני השטח אנשי הוועדה רק מערימים קשיים.
כשאתה מתחיל את התהליך בועדה אתה צריך לחיות במשך שנה במגדר אליו אתה רוצה להשתייך, פעולה פשוטה בפני עצמה, אך לאחר חצי שנה במסגרת הועדה עדין לא קיבלתי מרשם להורמונים. קצת קשה לחיות כגבר כשאתה עדין עובר כאישה, שלא נדבר על זה שבמשך התקופה הזאת אתה עובר בין רופא אחד לשני ולעיתים אף רופאים שאין לך צורך בהם. לדוגמא רופא אורולוג, לאור העובדה שמלכתחילה הצהרתי שאיני מעוניין בניתוח תחתון לא ראיתי סיבה שאפגש עם אורולוג, אך בכל זאת נקבע לי תור ולאחר שביטלתי יום עבודה בשביל להגיע לפגישה נוכחתי לגלות כי הרופא בחו”ל בכלל וכי התור שנקבע לי נדחה לעוד שלושה חודשים.
בנוסף לכך כאשר אתה מצהיר שאינך מעוניין בניתוח תחתון הועדה מסתכלת עלייך אחרת, כי הרי איך הגיוני שאתה רוצה להיות גבר מבלי לשנות גם את איבר המין? נאלצתי לוותר על חלום המימון דרך הועדה מתוך תחושה שהועדה הזאת רק הגבירה אצלי את הדיספוריה המגדרית שחוויתי גם ככה.
תקופה ארוכה הרגשתי שחזרתי לנקודת ההתחלה, ניסיתי לעבוד בשתי עבודות אך זה הוכח כבלתי אפשרי מבחינה פיזית בשביל מישהו שגם ככה סובל מבעיות רגליים ושלא נדבר על העובדה שאני גם צריך למצוא זמן ללמוד בין לבין. ביום הולדת 25 הבטחתי לעצמי שאת יום ההולדת 27 אני אחגוג בלי חולצה ולאחר שנה מההבטחה נכנסתי לדיכאון כי הבנתי שאני אפילו לא קרוב לכך. חודשים ארוכים ניסיתי להבין מאיפה לגייס סכום כזה גדול של כסף כשעזרה מההורים בלתי אפשרית והלוואה מהבנק היא אינה אופציה למישהו שהחשבון שלו היה מעוקל.
חברה הציעה לערוך מכירת יד שניה בשביל לגייס את הכסף, בהתחלה לא הסכמתי. כל חיי האמנתי במשפט “אם אין אני לי מי לי?”, גדלתי בצלו של סבא פרטיזן ששרד את השואה לבדו, אז מי אני שאבקש תרומות מאנשים? כמובן שלאחר מסכת שכנועים ארוכה הסכמתי לרעיון.
אחד הדברים הכי חשובים שגיליתי בתהליך הוא שאני משתייך לקהילה הכי חמה שאפשר לבקש, אמנם קיימים הרבה חילוקי דעות בתוך הקהילה הגאה, אך ברגע האמת כולם נרתמים לעזור. התחלתי לאסוף בגדים מחברות וחברה אחרת אף עיצבה לי תמונה לאירוע בתור טובה אישית. בתור מישהו שהתחיל את תהליך השינוי והתמודד עם כל הקשיים לבדו פתאום נוכחתי להבין שאני לא לבד בכל הסיפור ושכל מה שהייתי צריך מלכתחילה זה לבקש עזרה. כשפניתי לבעלים של השפגאט בבקשה לערוך שם את המכירה קיבלתי תשובה חיובית בתוך כמה שעות וכשהעלתי את האיוונט לפייסבוק מלא אנשים מיהרו לשתף אותו כולל ליין הביסי, לסביהונסט ודף הפייסבוק של lgbt israel ופתאום הבנתי שאני לא לבד בתוך הקהילה המחבקת הזאת.
בסופו של דבר הבנתי שזו לא בושה לבקש עזרה, בטח כשאתה משתייך לקהילה הכי חמה ותומכת שאפשר להשתייך אליה בארץ – קהילת הלהטבא”ק.
