משרד הבריאות | צילום: זאב ברקן | CC BY 2.0
קבלת טיפול רפואי כזה או אחר זו חוויה שאינה קלה לאף אחד, אך היא הופכת להרבה יותר לא נעימה כאשר אתה נמצא על הקשת הטרנסית ויש דיסוננס בין מה שכתוב בתעודת הזהות שלך לבין המגדר שלך.
פעמים רבות הרופאים מעדיפים להתייחס לשם שכתוב בתיק הרפואי ולא לשם אותו מציג החולה שלפניהם. ברוב המקרים זה נובע מהעובדה שלהרבה מאוד גורמים במערכת הבריאות פשוט אין את הכלים או את הידע לטפל בבן אדם מהקשת הטרנסית.
“הבעיה מתחילה כשכל הטיפסולוגיה יוצאת מבית החולים עם המגדר הלא נכון, ואז שאלות כמו איפה יאשפזו אותי ואיך יתייחסו אליי בצוות הרפואי הופכות לממשיות מאוד”, מספרת עמית צוק, “אחרי שעשיתי את הניתוח ולפני השינוי בתעודת הזהות נתקלתי בדברים הזויים, למשל כשהייתה לי דלקת בשתן והייתי צריכה תרופות וגינאליות, המחשב של בית המרקחת סרב לנפק לי אותן כי בטופס הרפואי היה רשום זכר. אני זוכרת שהגעתי עם דלקת בשתן לאורולוג בקופ”ח כללית והוא היה בהלם מוחלט. לא היה לו מושג מה לעשות איתי והוא בעצם לא עשה כלום. הדבר היחיד שעניין אותו זה מה עשו עם הפין שלי בניתוח בתאילנד. הוא גם רשם בסיכום בדיקה שהוא ממליץ לי ללכת למרפאת טרנסג’נדרים כדי שיבדקו אותי כי אין לו מושג איך לבדוק אותי”
מה קורה במקרה בו אישה טרנסית נזקקת לבדיקה גניקולוגית?
“במידה ומדובר במישהי שעברה את הניתוח בישראל, אז יש לה יתרון מסוים כי הצוות הרפואי שנמצא פה”, מסבירה צוק, “כך שאם יש סיבוך, תקלה או כאבים אפשר לפנות לצוות המנתח. הצוות שלנו נשאר בתאילנד, כך שבמקרה של סיבוך או תקלה אין למי לפנות, אין פה צוות רפואי כזה, יש פה גניקולוגית אחת בתל השומר שאפשר לנסות לגשת אליה ולהתפלל שהיא מכירה את הפרוצדורה שבה נותחתי. חוץ מזה אין רופא או רופאה כאלה בכל הארץ”.
ענבר נאיי, שחזר לא מזמן מאשפוז ממושך באיכילוב, תאר את החוויה שלו שם בטור באתר offline, “כשאתה בן 27, צעיר ובריא, אתה לוקח הרבה דברים כמובן מאליו. במיוחד אם לפני חצי שנה הגשמת את החלום הכי גדול שלך”, כתב נאיי, שאושפז בעקבות זיהום שאיים על חייו, וכמו הרבה טרנסים גם הוא חשש מתגובת הרופאים, “יש חוקים מסודרים לגבי הכנסת קטטר למטופל: כשמדובר בגבר, אח מבצע את הפרוצדורה וכשמדובר באישה, אחות תבצע אותה. אבל מה קורה כשמדובר בגבר טרנס? למרבה ההפתעה, נכנסה רופאה לחדרי ושאלה אותי בישירות- מי אתה מעדיף שיכניס לך קטטר- גבר או אישה?”
“לרופאים יש תחביב – קודם להאשים את ההורמונים”, מספר לי ענבר, “אני לא אומר שההורמונים לא יכולים לעשות בלגן, אבל לקחת לטרנס הורמונים זה טראומתי. אז לפני שהם מדברים וסתם מקפיצים את הלב, שיבדקו. אבל שוב, המערכת רק עכשיו מתחילה להבין איך להתמודד עם הקהילה הטרנסית”.
הקשיים הבירוקרטיים בהם נתקלים טרנסים וטרנסיות לא בלעדייים לפרוצדורות רפואיות מסובכות. גם בפעולות שגרתיות שאינן מערבות שום הליך רפואי, היחס לטרנסים ולטרנסיות לעיתים לוקה בחסר. נתנאל כהן מספר על קשיים בהם הוא נתקל כשהוא ניגש לבית המרחקת בכדי לרכוש הורמונים.
“הקושי שלי הוא בשחרור ההורמונים מבית המרקחת”, מספר נתנאל, “גם כשיש אישורים והכל מסודר במרכז האישורים של קופת החולים, אני נתקל לא אחת בסיטואציה בה אומרים לי שאכן יש את הזריקות, מוציאים מהמגירה מניחים לפני את האמפולות עם המזרקים, לוקחים ממני את הכרטיס, מעבירים במחשב ופשוט לא נותנים לי את הזריקות כשרואים שרשום בתעודת הזהות נקבה. כל פעם מחדש אני מוציא את הקלסר עם המסמכים ונותן לרוקח הסברים על מי אני ומה אני ואיזה תהליך אני עובר. רופאת המשפחה מנסה לשלוח מיילים למרכז האישורים, האנדו עונה פעם באף פעם ומרכז האישורים לא יודע כל כך מה לעשות איתי”
קורה לך שאתה חושש לגשת לטיפול רפואי בגלל הדברים האלה?
“מאוד חושש”, הוא ממשיך ומספר, “בגלל שאני נתקל כל הזמן בקשיים אני לפעמים מגיע למצב שאני מתייאש מכל עניין הרפואה. רופא המשפחה מצפה שהאנדוקרינית תהיה אחראית על הדברים האלה והאנדוקרינית מצפה שרופא המשפחה יהיה אחראי על הדברים האלה”
רופאים רבים אינם מכירים את הקהילה
ד”ר רות גופן, רופאת משפחה שעובדת במרפאה של קופ”ח מכבי בכיכר הבימה ובמרפאה של קופ”ח כללית בגן מאיר, מטפלת במסגרת עבודתה בהרבה מטופלים/מטופלות מהקשת הטרנסית.
“מגיעים אלי מטופלים ומטופלות רבים שמרגישים לא בנוח לפנות לרופא המשפחה שלהם כי אין לו את ההכרות והידע הדרוש”, היא מסבירה, “אני מקבלת אותם לטיפול במרפאה אצלנו, לייעוץ חד פעמי או לליווי ארוך טווח לפי הצורך שעולה. לגבי בדיקה של גניקולוגית, אני מפנה אך ורק לגניקולוגית ידידותית לקהילה, שיש לה את הידע הרפואי הדרוש והכרות עם הקהילה”
האם יצא שפנו אליך רופאים לייעוץ בנוגע למטופל מהקשת הטרנסית?
“פונים אלי רופאות ורופאים לקבלת הדרכה בטיפול בא.נשים טרנס, וכן בסיוע להורים ולבני משפחה של א.נשים טרנס. אני מדריכה ומסייעת בכל צורך. שאלות נפוצות שמגיעות הן מה הטיפול ההורמונלי המתאים? מה המעקב והבדיקות שיש לבצע כאשר המטופל או המטופלת כבר מקבלים טיפול הורמונלי? המלצות על אנדוקרינולוגיות שמטפלות בקהילה, מה המסגרות שניתן להעזר בהן בעת מצוקה? ועוד. הגישה שלי היא הוליסטית: התייחסות הן לטיפול הרפואי /גופני והן להבטים הנפשיים של תהליך התאמת המיגדר (שינוי המין).
האם נתקלת בסיטואציה שבה רופא התייחס בצורה מזלזלת לטרנסג’נדר?
“רופאים רבים אינם מכירים את הקהילה ולכן יש לעיתים יש מבוכה וחוסר ידע מצד הרופא.ה. אולם לצערי יש לפעמים גם יחס בלתי מכובד. יש אלי כל הזמן פניות של מטופלות ומטופלים טרנס שרוצים להיות מטופלים בגן מאיר או בכיכר הבימה בגלל שחוששים מיחס מזלזל במרפאות הרגילות. דוגמא אחת מני רבות: פנתה אלי לפני מספר שבועות אישה טרנסית שנמצאת בתחילתו של תהליך התאמת המיגדר (שינוי המין) משום שקיבלה יחס מבזה מרופא המשפחה הקבוע שלה. היא גרה בעיר מרוחקת וכעת היא נאלצת להגיע לתל אביב לצורך קבלת טיפול רפואי. כל ביקור במרפאתנו כרוך בנסיעה של כשעה לכל כיוון. זה מצב מאוד לא רצוי, ואנו מנסים למצוא לה רופאת משפחה בעיר בו היא גרה, כדי למנוע את הצורך בנסיעות הארוכות”.
האם את חושבת שיש מה לשנות במערכת הבריאות בנוגע ליחס לא.נשים מהקשת הטרנסית? מה לדעתך הפעולות שאפשר לנקוט על מנת שיהיה יחס הולם?
“כבר שנים רבות ד”ר גל וגנר ואני נותנים הרצאות לצוותי רפואה בנושא רפואת להט”ב. במסגרת ההרצאות אנו תמיד מדגישים את הקהילה הטרנסית. ההרצאות ניתנות במסגרות שונות: בתי חולים, מרפאות, בתי הספר לרפואה, כנסים רפואיים, בתי הספר לאחיות ועוד, במטרה לשפר את הידע וההכרות של צוותי רפואה עם הקהילה. בשנה האחרונה אף הקמנו איגוד רפואי לקידום הבריאות בקהילת הלהט”ב במסגרת ההסתדרות הרפואית הישראלית. במסגרת האיגוד נמשיך לקדם את ההכרות של צוותי רפואה עם הקהילה כך שהמטופלים והמטופלות מהקהילה יקבלו יחס מקצועי ושוויוני מהרופאים.ות שלהם”.
גם ארגון מעברים נתקל בפניות מסוג זה. “אנחנו מקבלות לא מעט פניות כאלה”, מסבירה אלה אמיר, רכזת הבריאות של עמותת מעברים, “ההמלצות שלנו משתנות בין הצעה לעבור לרופאה או מרפאה אחרת (וכשיש למי, אנחנו גם ממליצות), לבין להגיש תלונה לקופת החולים הרלוונטית. זה תלוי במשאבים שיש לפונה להתמודד עם פניה כזו, והיכולת לעבור למרפאה ידידותית יותר, או לפחות כזו שמוכנה ויכולה ללמוד”
נראה לכם שיש שינוי בשנים האחרונות ביחס שרופאים נותנים בעת הטיפול בא.נשים טראנסג’נדרים? נראה לכם שיש עוד לאן לשאוף?
“בקנה מידה גדול ורחב, יש שינוי, ללא ספק. הוא איטי וממושך, אבל אם פעם כל מה שהיה לנו זה להחזיק אצבעות ולקוות לטוב, היום יש רופאות ומרפאות שנרתמות בשביל הקהילה הטרנסית, מוכנות ללמוד ולהקשיב וגם מקדמות ועוזרות לקדם יוזמות שקשורות לקהילה. גם ההקמה של החברה לקידום בריאות בקהילת הלהט”ב שהוקמה השנה היא סימן חשוב שאנחנו צועדות בדרך הנכונה. אני אישי לוקחת חלק בפעילות החברה, ונמצאת בקשר עם יושבות הראש על מנת לעבוד ביחד וליצור קהילה רפואית שנכונה ללמוד ולהשכיל”.
מה לדעתכן אפשר לעשות בכדי להוביל לשינוי בנוגע ליחס כלפי א.נשים טראנסים במרפאות השונות?
“הכל מתחיל ונגמר בחינוך ובשותפות. בתור טרנסית וסטודנטית לרפואה, אני נחשפת לשני צדדי המתרס, ומבינה שחלק גדול מהזמן יש מי שרוצים להירתם, לעזור ולהשקיע, אבל לא ממש יודעים איך. יוזמות כמו רשימת המטפלות והרופאות הטרנספרנדלי של העמותה שלנו, כמו גם כנסים מקצועיים בנושא הקהילה הטרנסית, הם כלים שעושים ממש את זה – יוצרים שיתופי פעולה, ומאפשרים לנו כקהילה ללמוד את המערכת, ולמערכת הרפואית ללמוד עלינו כקהילה”.
אם היה נכתב נוהל מסודר בנוגע ליחס כלפי א.נשים טראנסים במרפאות ובבתי החולים השונים מה הייתם חושבים שצריך להיות כתוב שם?
“לשאלה הזו יש לי תשובה מוכנה. בעונת הגאווה האחרונה פרסמנו סדרת פליירים על “איך להיות טרנספרנדלי”. מהצד האחד של כל פלייר יש תיאור כללי של “עשי ואל תעשי” בנוגע לבסיס של לנהוג בכבוד עם חברות וחברי הקהילה, ומהצד השני, רשימה יותר ספציפית הנוגעת לאנשי מקצוע מתחומים שונים – רפואה, טיפול נפשי, אקדמיה ועוד”
לדרוש את היחס המגיע על אף הקשיים הכמעט בלתי אפשריים
גם מחוץ לקהילה יש מי שמנסה לעשות שינוי. מונא ודניאל, סטודנטיות שנה ג’ לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, עוברות הכשרה מעשית בבית החולים “ליס” לנשים ויולדות ומנסות לקדם פרויקט שהוא בראש ובראשונה ניסוח מסמך המלצות לנוהל שיכלול את המדיניות הרצויה שהן היו רוצות שתיושם בבית החולים “ליס”. המסמך שהן מנסות לבנות יבוסס כולו על ידע תיאורטי ועל מידע אותו הן מקבלות מטרנסג’נדרים ומאנשי הצוות. בהמשך הן מעוניינות להציג את המסמך הזה למנהל בית החולים בתקווה שזה יקדם נוהל מסודר ולמען העלאת המודעות.
“כחלק מהלימודים שלנו התבקשנו לחשוב על פרויקט “מעבר לרמת הפרט” אשר בעל השפעה רחבה יותר מהרמה הפרטית. מכיוון שנחשפנו ליחס לא הולם לטרנסג’נדרים במערכת הבריאות חשנו כי זו אוכלוסייה מוחלשת, במיוחד על ידי מערכת הבריאות ולכן יש חשיבות עצומה לקידום פרויקט כזה”.
מה הציפיות שלכן מהפרוייקט הזה?
“הציפיות שלנו מהפרויקט הן כינון נוהל מסודר ומחייב עבור כל הרופאים של בית החולים “ליס”. כמו כן, בטווח הארוך אנו מקוות כי הנוהל יוסדר גם בשאר בית החולים וכן בבתי חולים אחרים וכך היחס אל הטרנסג’נדרים יהיה הולם ומכבד. אנו מקוות כי בסופו של דבר טרנסג’נדרים רבים יותר יגיעו בשלב מוקדם יותר לקבלת טיפול בעת הצורך. עם זאת, אנו מבינות כי הציפיות שלנו עשויות שלא להתממש, אך עצם העלאת הנושא לסדר היום והעלאת המודעות גם אם בקרב מספר מצומצם של רופאים, נראית לנו חשובה.
אנחנו מבינות שמטופלים ומטופלות מהקשת הטרנסית מתמודדים עם קשיים רבים גם מבחינה אישית וגם מבחינה חברתית. אנחנו מקוות שהפרויקט שלנו יצליח להביא לשינוי. אנו מאמינות כי השינוי לא רחוק ולאט- לאט המודעות לנושא זה תעלה ואיתה גם יחס מכבד המודע לניואנסים ואפשרויות פעולה מתאימות. חשוב לנו לבקש גם מכם להיות סוכני שינוי ולדרוש את היחס המגיע לכם על אף הקשיים הכמעט בלתי אפשריים. אנו מקוות שנייצג אתכם בכבוד על אף היחשפותנו המצומצמת יחסית לנושא ושנצליח לגעת בנקודות החשובות באמת”.
