Breakup | Wet and Messy Photograp | CC BY-NC 2.0
במסגרות שונות בהם אני מלמדת טיפול מיני ומגדר, עולות סוגיות משמעותיות הקשורות בקהילת הלהט”ב שאנשי מקצוע מחוץ לקהילה מתחבטים אודותן, בהן שאלות בנושאים הקשורים בדינמיקה זוגית ומשפחתית, גידול ילדים, זהות, ובעת האחרונה, עולה ביתר שאת נושא ההתמודדות עם משברים ופרידות.
המשוב המתקבל מהם צורם ופוצע את ליבי כל פעם מחדש. התמונה אותה הם מתארים משקפת זוגות בתהליכי פרידה (בעיקר עולה סביב זוגות נשים, אם כי ידוע שמתקיים גם בקרב זוגות גברים או זוגות המפרקים את הבית בעקבות יציאה מאוחרת מן הארון של אחד מבני הזוג) המנהלים מאבקי משמורת מרים, לעיתים עד כדי בקשה למנוע מההורה הלא ביולוגי משמורת וקשר עם הילדים.
במקרים בהם יש יותר מילד אחד (אחים ביולוגיים למחצה או ללא זיקה גנטית), הניתוק למעשה פוגע בקשר הבלתי אמצעי בין מי שעד לאותו הרגע חיו כאחים וחשים כמי שהפרידה איננה רק במסגרת היחידה ההורית, אלא כזו המפרקת את כל המשפחה למרכיביה הגנטיים.
העמדות של אנשי המקצוע מחוץ לקהילה נחלקות בעניין סוגיות משמרות וטובת הילד. יש כאלה הרואים בכך הצדקה לטיעונים נגד יכולת ההתקשרות בהעדר בסיס ביולוגי גנטי הקושר בין הוולד להורה השני, ויש המביעים תדהמה ותרעומת על כך שמי שנאבקו לקבל זכות להקמת תא משפחתי, מפרקות אותו על בסיס אותם טיעונים הומופוביים של העדר קשר משמעותי בין ההורה הלא ביולוגי לילד.
במקרה אחד אליו נדרשתי, התייעצה עמי מדריכה לעובדת סוציאלית שנדרשה לכתוב תסקיר אודות מאבק משמורת של שתי אמהות על ילדיהן, שחשה שאין באמתחתה כלים והבנה מעמיקה לטובת העניין. עם זאת בתבונתה הרבה הבינה כי היא נדרשת לדון בסוגיה שמשמעותה רחבה הרבה מעבר למקרה הפרטי, וכי כל עמדה שתתגבש לכאן או לכאן תהפוך נפיצה פוליטית.
טובת הילד היא שהוריו יצליחו לשים בצד את המאבקים ביניהם
הסיפורים הללו נוכחים סביבנו וכל להט”ב יוכל לספר על מקרה מסוג זה שהוא מכיר באופן אישי. מקרה אחד, שאליו נחשפתי דרך קבוצת הפייסבוק מאמאדייק הוא סיפורה של ש’ בת זוגתה לשעבר של ג’ אשר נפרדו בכאב רב לאחר תשע שנות זוגיות וילד. ג’ באופן חד צדדי בקשה להתיר את קשר האימוץ של ש’ מילדם המשותף.
“הכרנו בשנת 2002 דרך אתר הכרויות”, מספרת ש’, “אחרי 4 שנים החלטנו למסד את הקשר. חשבנו הרבה על הורות ולקחנו את הזמן לבדוק איך יהיה הכי נכון לעשות את זה עבורנו ומה יהיה לטובת הילדים. הזמנו זרע מחו”ל דרך אסף הרופא וקנינו מספיק מנות לשתינו. ג’ נשאה את ההריון הראשון (בדיעבד היחיד) כי הייתה גדולה ממני ב3.5 שנים והיה לה רצון עז להיות הראשונה אז ויתרתי כי זה היה פחות עקרוני לי מי תהיה בהריון ראשונה. תהליך האימוץ לקח שנתיים.
מתי דברים התחילו להשתבש?
כשהבן שלנו היה בערך בן שנתיים ועשרה חודשים, התחילו הבעיות בינינו. התחננתי לגישור כדי שנסיים את זה יפה, אבל לא היה שום רצון או שיתוף פעולה מצידה, שום חרטה או אכפתיות והיא גם הייתה בטוחה שהילד לא יפגע מזה כי “הוא מוקף אהבה”.
האם אי פעם דיברתן על המשאלות שלכן ביחס למצב אפשרי של פרידה?
היו לנו הסכמי ממון והסכם הורות משותפת, ותמיד דיברנו על כך, שבמקרה פרידה תהיה משמורת משותפת. לצערי, בפועל, כשנפרדנו ג’ לא כיבדה את ההסכמים, וניהלה מולי מאבק אכזרי ומר בבית המשפט. בעירוב הרווחה ג’ עשתה ניסיון לבטול את האימוץ החוקי שלי על בנינו, שלמזלי הרב לא צלח, ורק לאחר שנה וחצי של מאבק קיבלתי משמורת משותפת על בננו.
למעשה, המקרה שלנו היה השני או השלישי במדינה והיועצת המשפטית לממשלה הגיעה לצעוק עליה בבית המשפט שזה לא מקובל ולא אפשרי, שזה מבחינתי, עוד כשלון של המערכת, למה לא דחו את התביעה לביטול האימוץ על הסף?? למה נתנו לי לשלם אגרה לבית המשפט ולשלם אלפי שקלים לעורך הדין שלי רק כדי להגיע לדיונים שבהם מבהירים לה שזה בלתי מקובל או אפשרי? שנה וחצי זה ריחף מעל ראשי עד שביטלו את התביעה!”
הסיפור של ש’ מטריד בכל האמור בטובת הילד, הבית לתוכו נולד התפרק והוא הופך להיות מרכז משפט שלמה, הגובה ממנו מחיר רגשי והתפתחותי כבד. אך הסיפור מטריד גם בהתבוננות מטא-קהילתית. במושגים של מאבקים קהילתיים לשוויון זכויות. אנחנו דורשות ודורשים עיגון זכויות, אנחנו מבקשים השוואת תנאים והכרה בהורות שלנו כמקובלת ונורמטיבית, אבל ברגע המשבר, הפעולות נדמות ככריתת הענף עליו יושבת קהילה שלמה. פתאום הטיעון בדבר זיקה ביולוגית הופך למרכזי ואין הבנה לנזק העתידי של התערבויות ממסדיות- משפטיות אלו בנו.
עו”ד דניאלה יעקובי, אשר מתמחה בזכויות הקהילה הגאה מגיבה למקרים מסוג זה: “המאבק של הקהילה לזכות בהכרה של התא המשפחתי הלהט”בי כתא משפחתי לגיטימי שווה בין שווים, הינו מאבק אינסופי שהושקעו ומושקעים בו, מידי יום, משאבים רבים, דם, יזע ודמעות. הורים חד מיניים חייבים לזכור את זה ולנהל את הליכי הפרידה ביניהם באופן אחראי, תוך הבנה שההליכים הקשורים בפרידה חורגים מעניינם הפרטי. ניסיון של הורה ביולוגי להביא לניתוק הקשר ההורי שבין הורה לא ביולוגי לילד, או למנוע קשר כזה בשל העדר קשר ביולוגי, כמו גם ניסיון של הורה לא ביולוגי להתנער מההורות שלו בשל כך שאין היא הורות ביולוגית, נותנים רוח גבית לכל מי שממילא מתייחס להורות להטבית כהורות “חשודה” ומביא לפגיעה קשה בקהילה כולה”.
באותו אופן היא פונה גם לעורכי הדין לקחת אחריות: “עורכות ועורכי הדין שמייצגים את הצדדים צריכים לגלות אחריות ולהימנע מהעלאת טענות שתוצאתן הרסנית מבחינת הקהילה”.
ניסיון של הורה ביולוגי להביא לניתוק הקשר ההורי שבין הורה לא ביולוגי לילד, כמו גם ניסיון של הורה לא ביולוגי להתנער מההורות שלו בשל כך שאין היא הורות ביולוגית, נותנים רוח גבית לכל מי שממילא מתייחס להורות להטבית כהורות “חשודה” ומביא לפגיעה קשה בקהילה כולה
דפנה גרינר, עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת את היחידה ליעוץ וטיפול במרכז הגאה מתארת: “אנחנו רואים לא מעט מקרים שבהם בזמן הפרידה, עולות שאלות לגבי הקשר העתידי של הילדים עם ההורה הלא ביולוגי ועם האחים. שאלות אלה משקפות לנו קודם כל, כי מבחינה חברתית ותרבותית, גם אנחנו כקהילה, עדיין לא הפנמנו את חוזק המשפחה הגאה וייתכנותה באופן הזהה למשפחות הטרוסקסואליות. המסרים שהחברה מעבירה כמו “אם אין אמא בתמונה אז זו לא באמת משפחה” או “אמא היא רק זו שילדה”, מופנמים אצלנו ואנחנו מנהלים איתם כל העת דיאלוג פנימי. כלפי חוץ, רב הזמן, נגיב אליהם במאבק, בקושי, בכעס. ברגעים של פרידה, הדיאלוג עם המסרים האלה הופך מורכב יותר, ואז נשמעות מתוכנו לעיתים גם אמירות אחרות.
טובת הילד גם הוא מושג מתעתע, שכן כל אחד מההורים מפרש את המציאות אחרת ומכאן גם את טובתו של הילד באותה מציאות. יחד עם זה, טובת הילד אינו מושג תאורטי, ואפשר לדבר על התנאים הבסיסיים ההכרחיים עבור הילד להתפתחות רגשית תקינה גם במצבים של משבר ופרידה. ילד זקוק לתחושה של רצף והמשכיות. הוא זקוק להמשיך להרגיש אהוב ומוערך גם כשהמבנה המשפחתי משתנה. ברמה האופרטיבית, טובת הילד היא להישאר בקשר עם שני הוריו (אותו ממש לא מעניינים ענייני ביולוגיה או אימוץ) וכמובן עם אחאים שגדל איתם באותו בית. טובתו כרוכה גם בכך שהוריו יצליחו לשים בצד את המאבקים ביניהם, יצליחו לתקשר לפחות בכל מה שקשור לעולמו שלו, ושיאירו אותו מחוץ לעולם המבוגרים. הוא זקוק להסדרי ראיה קבועים, לסדר ושיגרה ותיווך נכון ותואם לגילו של המציאות. במידה וההורים שרויים בתוך מאבק הזוגי והם מרגישים שאינם יכולים לעשות זאת לבד, מומלץ מאד לפנות לייעוץ או לגישור אצל איש מקצוע שמתמחה בנושא”.
תהליך מואץ לקראת הורות כדי לייצר “נורמטיביות מוצלחת”
יובל אריאל אגרט, מנהל המרכז הגאה של עיריית ת”א, פסיכותרפיסט זוגי-דינמי בעל ניסיון רב בטיפול בזוגיות ובמשפחה הגאה, מביא את נקודת המבט של אבות בטיפול כפי שהוא מכיר אותם בעבודתו: “בשנים האחרונות הקליניקה מוצפת בזוגות הטרוסקסואלים עם ילדים, המתפרקים בזעזוע גדול בעקבות יציאתו המאוחרת מן הארון של אחד ההורים, לרוב האבא, ואני נדהם בכל פעם מחדש לגלות באיזו התייחסות חסרת כבוד נתקל האב מאשתו ומשפחתם במעגל הראשון והשני. מדהים עוד יותר בכל פעם לגלות בורותם של אנשי המקצוע הסטרייטים על “האסון שאבא הביא על המשפחה” (מצטט מתוך דברי מטופל).
בנוסף מתאר אגרט את התהליך שגברים בזוגיות הומוסקסואליות, ההופכים לאבות חווים: “בשנים האחרונות מוצאים זוגות גברים רבים את הדרך בכל רחבי תבל , למימוש הרצון למשפחה עם ילדים ונכנסים לתהליך מואץ (לעיתים קרובות מואץ מדי), לקראת הורות כדי לייצר “נורמטיבית מוצלחת” ללא בשלות זוגית עמוקה. פשוט כי ככה עושים כולם”. התוצאה להערכתו תהיה “הצפה של מקרים בהם הזוג עם קשר מעורער פונה לעו”ד וזה מיד מפעיל את “החוק היבש” בו לאב הלא-ביולוגי אין שום יכולת חזקה על הילדים”.
מבחינתי, תיאורים אלו של מציאות מוכרת מחייבים אותנו, חברי הקהילה לחשבון נפש. גברים ונשים המביאים ילדים לעולם באהבה, חייבים להפרד בכבוד ולא לפרום קשרים משפחתיים שנבנו במאבקים משפטיים עקשים ופורצי דרך בטיעונים הפוגעים בכל ההורים העתידיים, כמו גם בתחושת הלגיטימיות של המשפחות הקיימות.
הגעת מקרים אלו לבית משפט תוך יצירת נזק תקדימי משפטי לשאר חברתי הקהילה הנאבקים בחדר הדיון הסמוך על אותן הזכויות בדיוק
כאשר אני מנסה לפרוט מחשבות אלו לפתרונות אופרטיביים, אני מפנטזת על שירות קהילתי המייצר שירותי תמיכה וגישור בזמן פרידה תוך הכרות מעמיקה ואותנטית עם צרכי הקהילה ובאופן נטול שיפוטיות או הומופוביה. פורום קהילתי כזה יורכב מאנשי מקצוע מתחומים שונים השואף לגשר בין הצדדים במטרה לייצר פתרון פסיכולוגי ומשפטי ראוי, הרואה את טובת הילד ועשוי למנוע מעורבות עובדות סוציאליות, פקידות סעד, מהמחלקות לשירותים חברתיים או מהשירות למען הילד, והגעת מקרים אלו לבית משפט תוך יצירת נזק תקדימי משפטי לשאר חברתי הקהילה הנאבקים בחדר הדיון הסמוך על אותן הזכויות בדיוק.
ד”ר גיא שילה רכז תוכנית הטיפול בלהט”ב באוניברסיטת תל אביב מציע פתרון אחר: “הייתי רוצה לראות פעילויות חינוך והכשרה לאנשי מקצוע – עו”ד, עו”ס, שופטים – להיכרות עם התאים המשפחתיים הגאים, מאפייניהם, והצרכים הייחודיים להם, על מנת שכאשר הולכים לייעוץ אצל אנשי מקצוע – גם בעת פרידה – אלו יכירו את הצרכים הייחודיים הללו”.
בשורה התחתונה, כל עוד אנחנו נאבקים על הזכות הבסיסית להיות הורים, לקבל צו הורות באופן מיידי עם הלידה, לתת לילדים שלנו ולנו תחושה בטוחה להתקשרות מרגע הלידה ללא מעורבות גורמים ממשטרים, מפקחים ומאשרים אנחנו מחויבים באחריות אישית, זוגית, משפחתית, הורית וגם קהילתית. סכסוכי גירושים לא יכולים לתת תוקף לפחדים דמוניים אודות משפחות גאות, אודות היכולת שלנו להתנהל כמסגרת מיטיבה ובטוחה לילדים. אנחנו מחויבים למאבק הזה גם במחיר של האינטרס האישי הצר.
הכותבת לי ראובני בר דוד מטפלת מינית מוסמכת, מרצה בנושאי מיניות ומגדר, פעילה פמיניסטית
