“שנים הייתי נשואה לגבר. ואז התאהבתי באישה”

נעמה ובת זוגה בטקס חתונתן | צילום: באדיבות נעמה

בשנה שעברה הפתיעה הסופרת בת ה-47 אליזבט גילברט (“לאכול לאהוב להתפלל”) את קהל מעריציה, כשכתבה פוסט בפייסבוק והתוודתה על אהבתה לחברתה הטובה רעיה אליאס – מוזיקאית וסופרת ממוצא סורי שחלתה בסרטן סופני.

וכך כתבה: “למוות או להבנה של מוות של מישהו קרוב יש דרך להסיר מהדרך כל דבר שהוא לא אמיתי. כשהתבשרתי באביב האחרון שרעיה חולה בסרטן, נפתחה דלת בתחתית הלב שלי, וכל הקיום שלי נפל דרך הדלת הזו. מהרגע הזה והלאה, הכל נהיה קשור אליה. אני מאוהבת בה ואין לי יותר זמן להכחיש את זה”.

גילברט נפרדה מבעלה חוזה נונס, שהיווה השראה לדמות המאהב בספרה. מקרה דומה קרה לשחקנית סינתיה ניקסון (מירנדה מ”סקס והעיר הגדולה”), שהיתה במערכת יחסים של 15 שנים עם פרופסור לאנגלית, ממנו נולדו לה שני ילדים, ואז התאהבה באישה, לראשונה בחייה.

כמה נפוצה התופעה של נשים שחיו חיי משפחה כסטרייטיות לגמרי ופתאום, באמצע החיים, התאהבו באישה? “50 פלוס הוא הגיל שבו נפתחות שוב המחשבות על החיים”, אומרת עינת השכל, פסיכולוגית קלינית, “יש בחינה מחדש של מערכות היחסים שחלקן התפרקו, הנפש מתארגנת באופן שונה. יש יותר זמן לנשום, לחשוב על עצמי ופחות על פרנסה וגידול ילדים”.

לדבריה, יש נשים שהתאהבות שכזאת תופסת אותן בהפתעה גדולה, ויש מי שפגשו את התחושות האלה בצעירותן, אבל הניחו אותן בצד. “לדעתי רוב הנשים פוגשות כמיהה גדולה שהיתה בתוכן, והנסיבות לא אפשרו לכמיהה הזאת להתבשל”, היא אומרת. “יותר קל להכיל את התשוקה ולתת לה הסברים כמו ‘אני אוהבת אותה כמו חברה’. המימוש הופך את זה לזירה אחרת ומפחידה. מצד שני, המחיר הנפשי של לכבוש את הרצון ולא לממש יכול להיות גבוה מאוד”.

נועם ישראלי, פסיכולוג ומטפל זוגי, מוסיף: “רוב הפסיכולוגים יגידו שזה לא קורה משום מקום – בן אדם לא קם פתאום והופך למישהו אחר. אישה לא תתאהב פתאום באישה ותקיים איתה יחסי מין, אם זה לא עבר לה בראש קודם לכן”.

לשיטתו, יכולות להיות שתי סיבות מרכזיות לעניין: “האחת היא האפשרות שאותן נשים נהנו מיחסים עם גברים, ובגלל כל מיני סיבות אישיות ותרבותיות הניחו בצד את החלק שרצה גם לנסות קשר עם אישה. ואז הגיעו גירושין או התאלמנות, הילדים עזבו את הבית, הגיעה תחושה של שחרור ואפשר היה להוציא את הרצון הזה מהמדף”, מסביר ישראלי. “אפשרות שנייה היא שבאמת לא היה שום דבר נסתר, מודע או לא מודע של הדחקה, אלא פשוט אנשים משתנים – מעיזים ופתוחים יותר לנסות משהו חדש ומסעיר”.

“פתאום התאהבתי במישהי שעבדה איתי”

מסעיר היא כנראה המילה הנכונה לשינוי שעברה נעמה, 57, אישה מקסימה, שנונה ומלאת חיים. היא לא העלתה בדעתה מעולם שזה יקרה לה, שבגיל 52 תתאהב באישה, ולא רק תתאהב – אלא גם תתחתן איתה בחברת חברים ומשפחה.

נעמה חיה את החיים שאנחנו אוהבים לקרוא להם נורמטיביים: ילידת קיבוץ (“ההורים שלי ניצולי שואה ואני ניצולת קיבוץ”). את בעלה הכירה כשעבדה במשרד הפקות בתל אביב, והם גרו כמה שנים במושב בצפון וכמה שנים באנגליה. נולדו להם שני בנים, וכשהיתה בת 40 השניים התגרשו. אחרי גירושיה המשיכה נעמה לצאת עם בני המין הגברי, ואף עברה לגור עם בן זוג שני. ואז זה קרה לה לראשונה. “התאהבתי במישהי שעבדה איתי”, היא מספרת.

“שתינו היינו בזוגיות עם גברים, וכל כך נבהלנו שהקשר בינינו מעולם לא הפך לרומנטי, אבל הרגש היה מאוד חזק ומאוד ברור. אני חושבת שזאת היתה הנקודה בזמן שבה הבנתי שנשים מסקרנות אותי”.

לא היתה פניקה של מה קורה לי?
“לא. אני חושבת שמה שיותר היה תמוה עבורי היא המשיכה, כי חברות מתאהבות מדי פעם אבל פה זה היה משהו אחר – פרפרים בבטן, התרגשות. ועם זאת לא היתה עדיין תעוזה. כוס האומץ שלי עוד לא התמלאה”.

המשכת לחיות עם אותו בן הזוג בזמן הזה?
“כן, וגם אחרי שנפרדנו המשכתי לצאת עם גברים, אבל כבר הבנתי שזה לא זה. בראש ניקרה בי הסקרנות. לא ידעתי איך להכיר נשים, מה לעשות, לא הכרתי אף אחת שתכוון אותי. התחלתי ללכת למפגשי נשים בחיפה, נורא נבהלתי כי כולן ידעו שם בדיוק מה הן רוצות. סיפרתי להן שאני סקרנית, אבל לא המשכתי ללכת. ואז נרשמתי לאתר הכרויות של נשים שמחפשות נשים. התחלתי לדבר עם מישהי שם, עברנו לפייסבוק, אבל לא העזתי להיפגש איתה. המשכנו להתכתב במשך שנתיים, וכל פעם שקבענו פגישה ביטלתי ברגע האחרון”.

מתי הגיע האומץ?
“הבנים שלי גדלו, עזבו את הבית, עברתי לגור בנהרייה, שם הייתי אנונימית לגמרי. תפסתי אומץ ונפגשנו. היינו כמה שבועות ביחד ולא התאמנו, אבל היא הכירה לי את ‘בשלה’, קבוצה לנשים להט”ביות בוגרות. כעבור כשבועיים הכרתי שם את בת זוגתי רינת. אנחנו כבר ארבע שנים ביחד, ולפני כשלוש שנים התחתנו”.

איך היתה החתונה?
“מדהימה. התחתנו בקיבוץ עם מאה אורחים. משפחה, חברים, חברים של הילדים. לי יש שני בנים ולרינת שתי בנות מנישואין קודמים עם גבר. כל אחד מהאורחים הביא את התבשיל המוצלח שלו, אנחנו הבאנו שולחנות, כיסאות וכלים יפים. רב רפורמי שבעצמו נשוי לגבר חיתן אותנו, ומישהי מהקהילה עשתה לנו את ברכת ‘חיבור הלב'”.

מתי סיפרת למשפחה?
“ממש בהתחלה. הבן הצעיר שלי, בן 23, אמר לי: ‘אימא, אני כל כך מאושר בשבילך’. הבן הגדול, 28, היה אז בטיול במזרח הרחוק, ובשיחת סקייפ סיפרתי לו שיש לי זוגיות עם אישה. התגובה שלו היתה: ‘אימא, אם את מאושרת גם אני מאושר’. אימא שלי שהיתה אז בת 90 אמרה ‘אוקיי’, וכשסיפרתי לה שתהיה גם חתונה אמרה לי במבטא ההונגרי שלה ‘תני לי רגע להתאושש’. היא מאוד אהבה את רינת”.

אז בעצם לא בילית בארון?
“אפילו לא לרגע. אני אדם מאוד פתוח. גם אבא של הבנים שלי היה בחתונה שלי”.

למה את חושבת שדווקא בגיל הזה זה קרה לך?
“שילמתי את חובי לחברה. הייתי נשואה, עשיתי ילדים, ואני כבר לא חייבת כלום לאף אחד. החברות הנשית מאד שונה מזוגיות עם גבר. בגיל שלנו הזוגיות עם אישה עונה על צורך אחר לגמרי. אנחנו לא זקוקות לגבר שיפרנס אותנו, אנחנו זקוקות לנפש נכונה, מבינה ומרגישה לידינו. לא יכולה להסביר את זה. הילדים גדלים וההורמונים שלי רוצים כבר משהו אחר. גברים הרבה יותר סגורים רגשית ואני אדם פתוח. בשלב הזה הרגשתי שאם האדם לידי לא יכול לדבר על הרגשות שלו, אין לי מה לעשות איתו. כבר לא יכולתי לסבול את החסימות הרגשיות”.

אבל זה לא רק נפשי. בכל זאת, מדובר באינטימיות פיזית עם אישה.
“קודם כל זה העניין הרגשי, רק אחר כך הגופני, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים אינטימיים. סקס עם נשים הוא לגמרי אחר, יש בו את הנתינה ואת הקבלה שאין בסקס עם גברים. המשיכה המינית לנשים לא בערה בי – קודם כל היתה משיכה רגשית עצומה, ודרך זה גם הגיעה האינטימיות”.

מה היה הכי קשה?
“לא היה לי קשה. הגעתי ממקום בשל עם סביבה בשלה לקבל אותי ככה. הבן הצעיר שלי בירך בחתונה ואמר משהו בסגנון: ‘אימא, כל החיים את לימדת אותנו לאהוב את האחר, ונראה לי שזאת היתה הכנה מצוינת לשינוי שעברת בחייך”.

מה הכי שונה בנישואין עם אישה?
“רינת גרה במרכז ואני בצפון. אנחנו נפגשות בסופי שבוע, אצלי או אצלה, וכמובן בחופשים ובאירועים משפחתיים. ברגע שיש ביטחון מלא בזוגיות, שאין את הפחד לאבד, מגורים בבתים שונים זה המתכון הכי טוב לזוגיות טובה. כל אחת צריכה את הספייס שלה. ההבדל הנוסף בזוגיות עם אישה הוא היכולת לדבר על הכל ולהפוך כל אבן, גם כשקשה. פשוט מניחים את הלב המפרפר על השולחן, עם כל הכאב ועם כל השמחה”.

יש לך עצה לנשים שמרגישות כמוך אבל לא מסוגלות לעשות מעשה?
“ללכת עם הלב. לא לפחד. לעזוב בצד את ‘מה יגידו’. יש אצלנו בדיחה בארגון ‘בשלה’: ‘אני לא לסבית, רק התאהבתי באישה'”.

הכתבה פורסמה במקור באתר מוטק’ה