שיח על אוכל זו גם פעילות חברתית

Vegan pride | Lynn Friedman | CC BY-NC-ND 2.0

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה נתקלתי בצביעות של עצמי. הייתי בת 21 בשנה הראשונה שלי בקולג’ בארה”ב. המנחה שלי באוניברסיטה הייתה אישה יהודייה אותה הערכתי מאוד על תרומתה לאקדמיה. מהר מאוד הבנו שיש לנו חיבור בדעות ובמוסר המקצועי, ולמרות זאת, הדעות הפוליטיות שלנו מתנגשות בחריפות יתר. אני גדלתי בבית מסורתי-דתי בירושלים בשנות השמונים והתשעים של האינתיפדה. בשבילי הסכסוך היהודי-ערבי היה עניין הישרדותי. לעומתי, המנחה שלי הזדהתה כאישה-בשחור. אני הכרתי אותן בתור אלו שעמדו בכיכר צרפת ליד בית הנשיא והפגינו נגד האפרטהייד, נגד הכיבוש והזדהו עם עוגמת הפלסטינים. לא הבנתי אותן ולא הבנתי את המנחה שלי. אני והמנחה שלי הגענו להסכמה לא לדבר פוליטיקה וככה נשמור על שלום בינינו.

אבל עם השנים, בליווי מסור, צמחתי מקצועית והתנדבתי למטרות שונות למען הגינות של זכויות אדם. מתישהו נפל לי האסימון – איך אני יכולה להגן ולתמוך בזכויות האדם בגלות, אבל באדמת ילדותי, ארץ ישראל, אני עיוורת לתנאים המזעזעים נגד הפלסטינים וערבי ישראל? לקח לי עוד קצת זמן עד שיצאתי מהארון והזדהתי כשמאלנית. זכויות הינן זכויות, כך הבנתי.

עברו עוד כמה שנים ופגשתי את בן זוגי, בעלי העכשוי. הוא היה צמחוני, ומאוד הזדהיתי עם הדעות שלו ועם ההגינות שלו למען זכויותיהן של חיות. שוב התוודעתי אל הצביעות שלי. אני נלחמת ועומדת לצד זכויות של אנשים, אז למה לא של חיות? האם הנפש שלהן פחותה מהנפש שלי? גם להן יש זכות לחיות. אז הפכתי גם לצמחונית, והעניין של צדק חברתי זרם עמוק בתוך עורקי.
אך השינוי לא הפסיק שם. עם השנים יצאתי מהארון כביסקסואלית, פוליאמורית וקינקית. הפכתי למחנכת למיניות והייתי קול חזק בקהילה למען הגינות לקהילות מודרות. השינוי שחל בתוכי בתחום הפוליטי-ישראלי ובתחום הזכויות לחיות, היה קשור בד-בבד לזכויות של כולנו לחיות בחופש.

יש אנשים שעבורם לצאת מהארון הטבעוני קשה כמעט כמו לצאת מהארון הלהטב”י. המשפחה לא תבין מה תאכל מסביב לשולחן החג המשפחתי ולמה אתה לא יכול פשוט להיות נורמלי?

כשפגשתי בת-זוג חדשה שהייתה טבעונית, הצמחונות שלי הפכה מהר מאד לטבעונות. שוב הבנתי שהאמונה בזכות לחיות בחופש צריכה לכלול זכות של כל אדם וחיה לחיים חופשיים, הוגנים ובריאים. הרעיון שחיה צריכה לחיות בכלוב רק כדי לספק לי גבינות טעימות וביצים מזינות, לא שווה את הצביעות שאני כופה עליהן. איך אפשר בכלל להלחם לחופש מיני, מגדרי ולקדם זכויות להט”ביות, ובאותה נשימה לאכול ארוחת בוקר ישראלית עם 2 ביצים וגבינה לבנה? בשנים האחרונות הקול של הקהילה הגאה התחזק עם פעילים שנלחמים לצדק. אבל מי נלחם למען צדק לחיות?

אמנם זהות להט”בית אינה בחירה, אך הבחירה נמצאת ביציאה מהארון ועידוד שיח חברתי נגד הנורמה. ברגע שאנשי הקהילה מחליטים להלחם בבורות, שנאה ואפליה שבאה מהחברה הנומרטיבית, התשוקה להלחם לזכויות לחיות נראית ברורה לעין, ואז הבחירה בטבעונות ועמידה לצד זכויות החיות גם כן נהיית ברורה לעין.

אפשר אולי להסיק שהסיבה שבתל אביב יש כל כך הרבה מסעדות טבעוניות ומאכלים טבעוניים זה בגלל שהעיר מפוצצת בפעילים למען צדק חברתי. כשמשווים בין רשימת הערים עם הכי הרבה לסביות בארה”ב לרשימה של הערים הכי טבעוניות בארה”ב, החפיפה ברורה. מתוך 10 הערים הטבעוניות של 2016, 6 מהן נמצאות גם בתוך הרשימה הלסבית. אמנם זה לא מחקר מדויק, אבל אי אפשר להתעלם מההקשר.

הצדק חייב לבוא מתוך הקבוצה שיש לה את הכוח לשנות

אני לא לבד בחיבור הזה. יש אנשים רבים שמתעוררים בליבם לחוסר צדק ברבדים שונים ברגע שהם נלחמים לצדק חברתי במימד מסויים. כרגע יש נוכחות חזקה של צדק חברתי להט”בי בחוצות ישראל, לפחות בתל-אביב. אבל זה לא יחודי רק לארצנו.

קבוצה פעילים להט”ביים בשם The Hen House רואה בוודאות את הקשר בין זכויות החיות לבין זכויות להט”ביות. הקבוצה אף הפיצה סרטון בנושא, בו רואיינו עשרות אנשים מהקהילה הגאה שגם ראו לנכון לפעול למען בעלי החיים.

אז מה הם אומרים? הבחירה לשלב את זכויות בעלי החיים לתוך משימת החיים כפעילה חברתית זה צעד מאוד משחרר. שיח על אוכל זו גם פעילות חברתית.

הם מציינים שלצאת מהארון הלהט”בי והארון הטבעוני זה דבר מאוד דומה. שני הצעדים הללו מציינים ומשקפים את מי שאתה. שניהם מעמידים אתגרים מול האנשים הקרובים אליך. יש אנשים שעבורם לצאת מהארון הטבעוני מול משפחתם קשה כמעט כמו לצאת מהארון הלהטב”י. המשפחה לא תבין מה תאכל מסביב לשולחן החג המשפחתי ובני המשפחה יקחו את האתגר כצעד אישי נגדם. הם לא יבינו למה אתה לא יכול פשוט להיות נורמלי? ולא רק משפחה, אנשים רבים עלולים לפקפק באורח חיים השונה מהנורמה, הן בתור טבעוני והן כאדם להט”בי.

הממצאים של The Hen House הראו כי בקרב פעילי התנועה לזכויות לבעלי חיים ניתן למצוא רוב להט”בי. הרבה מהאנשים גילו את התנועה למען בעלי חיים בזמן שפעלו במלחמה באיידס ולמען זכויות להט”ביות בכלל. שתי הסוגיות, המתקיימות בזירה של צדק חברתי, מעלות רגשות חזקים ומעודדות בחינה עמוקה של התנהגות צודקת כלפי האחר, המוחלש. כשאנו בוחרים לא לאכול חיה, זו חיה אחת נוספת שניצלה ממוות. וכשמישהו אוכל חיה הוא משתף פעולה ברצח. למה שמישהו שפעיל חברתית למען זכויות להט”ב ירצה לקחת חלק ברצח המוני של בעלי חיים?

עוד מדגישה הקבוצה כי פעילות חברתית מתקשרת לנראות חברתית. כשמישהי פעילה חברתית היא מוציאה משהו נסתר מעיני רוב החברה, מציפה את זה לסדר היום וגורמת לכך שהסוגיה נראית לעין. כשאנו נלחמות למען זכויות להט”ביות זה נראה מובן להמשיך את הפעילות החברתית למען בעלי חיים ולהציף את עוגמת הנפש שנכפית עליהם.

ייתכן שסיבה אחת לכך שבתוך הפעילים לזכויות בעלי החיים יש רוב להט”בי זה מכיוון שאנשי הקהילה מלאי חמלה לחלשים מהם. רוב חברי הקהילה סבלו בחייהם אלימות ואפליה. הם מבינים שבכדי לקדם צדק צריך לגשר ולפעול עם בני ברית, ובכדי להלחם בהצלחה למען זכויות של קהילות מוחלשות חייבים שיתוף פעולה עם בני ברית, שמצייגים את הרוב בחברה. אין תנועה למען צדק חברתי שהצליחה בלי שיתוף פעולה כזה. על מנת לקדם צדק לקבוצה המוחלשת, הצדק חייב לבוא מתוך הקבוצה שיש לה את הכוח לשנות. הלהט”בים מודעים לזה על בשרם. ולכן, כשמתחשבים בזכויות לבעלי חיים, התובנה שאנשים צריכים להיות בני הברית לחיות נהיית ברורה לעין. לחיות אין קול. הן לא יכולות להגיע לצומת עם שלטים ולשנות את התנאים שלהן. כאן אנחנו נכנסים לתמונה.

הקו הדק בין נורמה לסטייה

אחרי שנחשפתי התובנות החכמות של הקבוצה הנ”ל, הבחירה שלי בטבעונות כאישה ביסקסואלית ופוליאמורית נהייתה ברורה לעין. אבל הקו המשווה אינו נעצר שם.

בספרו PERV, The Sexual Deviant in All of Us הסופר ג’ס ברינג, הומו מוצהר, מסביר באריכות על הקו הדק בין נורמה לסטייה. הוא מביא דוגמאות רבות שמעלות את השאלה: ‘מי מחליט מה זו סטייה ומה זו נורמה?’ שכן, רוב החברות כיום עדיין מחשיבות זהות ואורח חיים להט”בי כסטייה. האם יש קשר בין זה לבין זכויות בעלי החיים?

כמישהי שמאוד אוהבת חיות, בצורה אפלטונית כמובן, ההגנה על חיות מניצול מיני הוא חשוב ביותר. אבל, עם זאת, איפה בעצם יש יותר נזק? כשאנו הורגים חיה למען התיאבון שלנו או כאשר אנו מקיימים יחסי מין עם חיה?

באחד הסיפורים המובאים בספר (עומדים 53-54), מדבר ברינג על זואופיליה כסטייה מינית. זואופיליה הינה כאשר אדם מקיים יחסי מין עם חיה. ברוב המקרים בהיסטוריה, מי שנתפס מקיים יחסים עם חיה הוצא להורג. וגם היום זו עדיין נחשבת התעללות בבעלי חיים שעשויה לגרור עונש מאסר בפועל.

כמישהי שמאוד אוהבת חיות, בצורה אפלטונית כמובן, ההגנה על חיות מניצול מיני הוא חשוב ביותר. אבל, עם זאת, איפה בעצם יש יותר נזק? כשאנו הורגים חיה למען התיאבון שלנו או כאשר אנו מקיימים יחסי מין עם חיה? בשני המקרים אין הסכמה מצד החיה, אז למה להרוג למען מאכל נחשב בסדר ויחסי מין אסורים בתכלית האיסור? אם אנו חושבים שהרג חיה זה בסדר אבל אונס חיה זו התעללות, כשזה מגיע לאלימות של אנשים נגד אנשים, למה כל כך קשה לנו להעניש אנסים בעוד שרצח אדם לרוב מקבל מאסר עולם? למראית עין משתמע שהקוד המוסרי לחיות ואנשים לא תואם כלל.

דווקא בתוך הקהילה הלהט”בית ההקשר נראה ברור יותר. נשמה בעלת חיים היא נשמה עם זכויות. כנראה כשנמצאים בתוך קהילה מודרת פשוט אי אפשר להתעלם מאפליה ומהצורך לצדק חברתי.