שני גברים צעירים מתאהבים ומנהלים רומן סודי וסוער. אחד מהגברים הוא בחור כריזמטי ואקסצנטרי, והאחר הוא ביישן וחסר-נסיון. אבל הרומן לא יכול להימשך, הוא נגדע ממש באמצעו ומותיר את אחד מהגיבורים שלנו נסער, כועס, ושבור. ובכל זאת, הרומן הזה עזר לו להתבגר ולגלות דברים חדשים על עצמו. כולנו כבר מכירים את הסיפור הזה וקשה למנות את כמות הסרטים שחזרו וסיפרו אותו. אם כן, האם יש בכלל מה לחדש בו?
מסתבר שכן. “קיץ 85”, סרטו החדש של הבמאי הצרפתי הוותיק פרנסואה אוזון, עוסק באלקיס (פליקס לפברה) ודויד (בנג’מין וואזן), שני נערים שמתגוררים בנורמנדי, ועל הקיץ של שנת 1985 שהם חולקים זה עם זה. על-אף שהסרט עובר על כל שלב נראטיבי שמניתי לעיל, הכישרון הקולנועי של אוזון מצליח לרומם את הסרט מתהומות הקלישאה.
אוזון הוא אחד מהבמאים הצרפתים הבכירים שפועלים כרגע בעולם, והוא ללא ספק הבמאי הרב-גוני ביותר של המאה ה-21. סרטיו נעים ממלודרמות פארודיות בהשראת אגתה כריסטי ופליני (8 נשים, 2002), לסרטים קודרים על צרפת שלאחר מלחמת העולם הראשונה (פרנץ, 2016).
אם כן, באיזה טכניקות אוזון משתמש כדי להפיח חיים בסיפורם של אלקסיס ודויד? ב-“קיץ 85” אוזון משתמש בצבעים באופן מתוחכם בכדי לעורר בצופים תגובה רגשית שנמצאת מעבר לתחום המגע של דיאלוגים ואירועים נראטיביים: במהלך הקיץ הצבעים עזים, חמים, רעננים. אך כאשר אנו עוברים לסצנות שמתרחשות לאחר הסיום הפתאומי של הקשר הרומנטי שעומד בלב הסרט, הצבעים שטוחים, אפרוריים, מדוכדכים. העובדה כי הסרט צולם בפילם מחזקת אף יותר את חשיבות הצבעים בסרט, מכיוון שבסרטים שמצולמים בפילם הצבעים בולטים יותר לעין. צבעים מעוררים בצופים תגובות שקודמות לכל פעולת עיבוד, כך שהשפעתם מיידית ועוצמתית ביותר. הודות לצבעים אלו, כשאנו יוצאים מאולם הקולנוע אנו חשים מעין ערגה לאותו קיץ אבוד שמוצג בסרט, איננו בטוחים מה המקור לתחושה זו, אבל מה זה משנה?
תחום נוסף בו הסרט הזה מצטיין הוא המוזיקה: אוזון רקח כאן חוויה סונית לא פחות משהיא ויזואלית, עם סאונדטראק שמורכב מכמה מטובי השירים של שנות השמונים. באחת מהסצנות החשובות בסרט, אלקסי רוקד על קברו של דויד (רגע, אל תסגרו את הכרטיסייה, אני אפרט למה זה לא ספויילר בפסקה הבאה) לצלילי השיר “sailing” של רוד סטיוארט, וזה פשוט עובד.
אבל לצד מעלות אלה, אני מוכרח להודות כי “קיץ 85” הוא לא אחד מהסרטים הטובים של אוזון. מגרעותיו של הסרט נובעות בעיקר משטיק מייגע שאוזון ממש רוצה שיעבוד: מכירים אירוניה דרמטית? אז בסרט זה אוזון מכונן טכניקה ספרותית חדשה: אירוניה חופרת. כבר מרגעי הסרט הראשונים אנחנו מגלים כי הסרט הולך להסתיים במוות, וכי הדמות של אלקסי עומדת לרקוד על קבר כלשהו. אוזון חוזר שוב ושוב על עובדה זו עד כדי יגיעה, ומתברר לנו במהרה כי המוות הקרב הוא המוות של דויד. הידיעה הזו מחרבת כל יכולת של הסרט ליצור מתח או עניין.
נכון, לא כל סרט חייב להיות מותח, אבל הסרט הזה מנסה לגרום לנו להיות במתח למרות שאין לו שום קלפים בשרוול. כך יוצא שהסצנות שאמורות להיות עוצמתיות הופכות לפושרות: סצינת מותו של דויד וסצינת הריקוד על קברו של דויד גרמו לי לפהק ולהסתכל על השעון. בסצינת המשבר בזוגיות בין אלקסי לדויד, אלקסי שואל את דויד שוב ושוב למה הוא לא רוצה אותו עוד. דויד לבסוף מביט לאלקסי בעיניים וצורח עליו: “כי אתה משעמם אותי!”. היו שלבים במהלך הצפייה שרציתי לומר בדיוק אותו דבר לאוזון.
בקיצור, העולם היה שורד בלי עוד גרסה צרפתית קצת צולעת ל-“קרא לי בשמך”. ועדיין, אוזון הוא במאי אדיר שיצר בשביל הסרט הזה נוף קיצי ויפהפה של נורמנדי בשנות השמונים. לרגעים, הסרט הזה הוא דיוקן יפהפה של אהבת נעורים ותום. לרגעים אחרים הסרט הוא יצירה יבשה ומייגעת, שלא מצליחה לחמוק ממלכודת האירוניה הדרמטית שהיא טומנת לעצמה.
אנחנו כבר לקראת סוף 2021, ואולי סוף-סוף הגיע הזמן לכונן ז’אנרים להט”ביים שהם לא רומן-קיצי-סוער-אופס-זו-בעצם-טרגדיה. והנה רעיון נועז: אולי מתישהו נזכה לראות על האקרנים סרט על מערכת יחסים הומוסקסואלית שלא נגמר בבאסה?
הכותב מתי לנג הוא סטודנט לקולנוע וספרות ובוגר התוכנית למדעי הרוח באקדמיה הישראלית למדעים ואומנויות. חובב קולנוע מגיל אפס ומכין סרטים קצרים שהשתתפו בתחרויות ובתערוכות. מרצה על קולנוע בפורומים מגוונים וכותב באתר “סרט”.
