צילום: קלאודיה לוין | מתוך עמוד הפייסבוק צעדת השרמוטות תל אביב-יפו
לכל מקום שאת הולכת, את קודם כל אשה; בבר, במונית, בשוק וברחוב. כאשה את נמדדת לפי איך שאת נראית, זה הערך שלך והערך הזה ממושטר בכל קנה מידה אפשרי; את רזה מדי, שמנה מדי, חסודה מדי, פרובקטיבית מדי, 100 מרחוק ורחוק מ-100, עסיסית מדי, שטוחה מדי ולמה את לא מחייכת? ומותק וכפרה וחמודה ויש לך חבר? ולכי יא מכוערת מי יגע בך עם מקל! יא סנובית, מי את חושבת שאת? תורידי! תורידי ת׳אף.
תתאפרי קצת, קצת נשיות לא תזיק לך – יא מוגזמת מה זה כל השפכטל הזה? וככה זה בפייסוש ובאינסטוש וברחוב ומול חברים ומול זרים. מול בנות ומול בנים חלאס!
הפרצוף שלי, הגוף שלי, הגישה שלי, המחשוף שלי, הבלי חזייה שלי, העינטוז שלי, גובה החצאית שלי, הגובה שלי, האודם שלי, הגודל שלי, בלבד שלי, עם חברות שלי. שלי! כמו שאני אחליט, גם ככה אני נתונה לביקורת הזו, לעין השופטת הזו, המחפיצה אותי, עושה בי איפה ואיפה של שווה יותר או פחות. של חשופה, פגיעה, של מישהו אחר להעיר, לקחת.
אז אני צועדת עם אחיות, שותפות לחוויה לתביעת הבעלות על הגוף שלנו על המיניות שלנו, שלי.
גם ככה אני פועלת בתוך מרחב מצומצם של אפשרויות ואיך כדאי לי להתנהל.
אז אני אוהבת לגעת ואוהבת לחשוק ואוהבת שחושקים בי אבל בהסכמה ובבטחון ובתנאים שלי ושבציבור עוזבים אותי לנפשי.
ומה שאת מגלה על עצמך, כשגם את אחת מתוך אחת ועל המסוגלות שלך לעמוד זקוף, לעמוד זקוף כשהוא תופס אותי בעבודה, לוחש לי בשכנוע מה היה עושה לי.
ולעמוד זקוף כשהוא מחליט שמחשוף הגב שלי זו הזמנה פרטית.
ולעמוד זקוף, לפחות זקוף אם אני קפואה.
ולעמוד זקוף שאני צועקת בעיניים.
ולעמוד זקוף שפלרטטנית נשמע פתאום כמו האשמה.
ולעמוד זקוף כשבנזוג שלך לא מבין על מה את מתפלאת ולא מבין למה לא דחפתי את ההוא שלחש לי מילים גסות.
ולעמוד זקוף שאת מרגישה לבד.
ולעמוד זקוף שמתקשרים מהמשטרה ומסתבר שהוא בחור סדרתי.
ולעמוד זקוף מול מילים כמו קורבן ונפגעת.
ולעמוד זקוף כשאת מוצאת את עצמך, מדרגת את דרגת קושי החוויה שלך, כי מה כבר קרה לך.
ולעמוד זקוף שחברה שלך שואלת ומה על רומנטיקה וחיזור.
ולעמוד זקוף שהבוס שלך אומר לך שכדאי לך לחשוב טוב טוב, אם זה הנתיב שאת רוצה ללכת בו.
ולעמוד זקוף שזו שראתה, לא עונה להודעות שלך.
ולעמוד זקוף מולו, כשהוא לא מבין ומתעקש שמעולם הוא לא התכוון לפגוע.
ולעמוד זקוף ולהאמין לעצמך שאת צודקת ושיש לזה מחיר.
אז שרמוטה, שיכאב באוזן, שישחק בפה, להוציא את העוקץ והעלבון מהמילה הזו ששמורה רק לנשים, שחלילה לא ידבק בך ויחשבו שאת אוהבת את זה ואם כן אז שלא תתפלאי – דמגוגיה, שליטת מחשבות על תפיסה עצמית.
אז שרמוטה, שר- מוטה, שררררמוטה, מגלגלת את המילה הזאת בפה מכניסה בה גאווה, משנה את השם קוד למיניות שלי ושאף אחד לא יגיד לי שכבודי בצניעותי ולשמור על הכוס שלי ושאם ככה את מתלבשת, מדברת, מתנהגת, שוב, אל תתפלאי.
אז שרמוטה, שרמוטות וביחד, צובעות את הרחובות בתביעת בעלות על המיניות שלנו, הגוף שלנו, בעיר שלנו ובתנאים שלנו.
צועדות להיראות ובמספרים גדלים, צועדות לשינוי השיח שמשנה לשנה נאספות אליו יותר ויותר שותפות ושותפים, גם למי שלא שמעה ומצאה נחמה (כי יש לזה שם) במילים כמו פאטריארכיה, מיזוגניה, תרבות האונס, סקסיזם ופמיניזם וגם למי שכן ונכלאה בלופ שבלתווך מה המטריקס הזה מביא איתו. התאספות והתנגדות הם הכח שלנו לשינוי השיח ולהפיכת החיים שלנו לבטוחים יותר, ביחד אנחנו חזקות יותר, צועדות ותובעות בחזרה את מה שהופקע מאתנו.
ביום שישי ה-4.5 נפגשות המכשפות, הגבריות, הפרידג׳ידיות, השורדות, המתנגדות, השרמוטות.
