חברות וחברים, יום חג! תפתחו את הלפטופים, תחממו את הפופקורן, תדליקו את המזגנים ותתכוננו לערב כיף של צפייה בקלאסיקה קולנועית להט”בית מובחרת. הסרט “פריסילה מלכת המדבר” חוגג השבוע 27 שנים מאז יציאתו לאקרנים, ואיזו יציאה מרהיבה זו הייתה! כשמבקר קולנוע ניגש אל סרט כמו “פריסילה מלכת המדבר”, האתגר הראשון הוא בניסיון לתמצת את עלילת הסרט. עם יצירה כל-כך ססגונית ומטורללת איך מתארים את העלילה באופן מדוייק, מבלי לפגום בייחודיותה? למזלי, בשלב מסויים ב-“פרסילה”, הסרט מציע תמצות של עצמו, כאשר דמות אחת מתריסה אל דמות אחרת (במבטא אוסטרלי כבד, כמובן):”That’s just what this country needs: a cock in a frock on a rock”.
וביתר פירוט: “פרסילה” עוסק בשלושה מלכות דראג אוסטרליות שיוצאות למסע חוצה יבשתי בעקבות הצעת עבודה יוצאת דופן. למה יוצאת דופן? ההצעה ניתנת על ידי מלונאית שמבקשת לגוון את ההיצע הבידורי במלון שלה, אך בעלת מלון זה היא גם במקרה אשתו לשעבר של מלכת הדראג אנתוני, שמקבל את ההזמנה בשיחת טלפון מפתיעה אחרי שנים של נתק מוחלט. אנתוני נחרד מהאפשרות לפגוש את בנו וזוגתו לשעבר אחרי כל-כך הרבה שנים, אך לבסוף הוא מסכים להצעה. אל המסע מצטרפות ברנדט, טרנסג’נדרית קשישה ומרירה שמתאבלת על מות בעלה, ואדם, מלכת דראג צעירה שמבהירה לכולנו איך אוחצ’ה תל-אביבית הייתה מתנהגת אם היא הייתה נוחתת בטעות במלבורן. רק בסוף הסרט הקונפליקט הכביכול מרכזי של הסרט נפתר: אנתוני פוגש את זוגתו ואת בנו ומשלים עם המציאות המורכבת של חייו (השלמה שמבוטאת דרך הופעת דראג מדהימה, כמובן). עד לשלב זה, הסרט נסוב סביב עלילות משנה שקשורות למסען של שלוש הדמויות: האוטובוס שלהן מתפרק, הן נכנסות לעימות עם אספסוף הומופובי, הן מתפרצות לחגיגה משפחתית של אוסטרליים ילידיים ועוד ועוד.
קל היה לטעות ולחשוב כי התסריט בנוי בצורה שגויה: למה להתעכב על עלילות המשנה בדרך אל המלון ולא להקדיש יותר זמן מסך לעימות הדרמטי שמתרחש המלון? האמת היא שהסרט לא עוסק במסעו האישי של אנתוני אל בנו וזוגתו לשעבר, ולמרבה הפלא הוא גם לא מוקדש לעיסוק בדראג, אלא שמוקד הסרט היא הדינמיקה המורכבת בין שלושת הדמויות. המתח המרכזי בסרט הוא בין ברנדט, המנומסת והשמרנית לבין אדם, הצעיר והססגוני. אנתוני נקלע בחילופי האש המילוליים בין השניים ומנסה לשמור על אווירה נעימה בזמן המסע הארוך. בסרטים אחרים דינמיקה יכולה להיות דבר משעמם, אבל כאן הכל מתוזמר להפליא: המשחק הנפלא של שלושת השחקנים הראשיים יחד עם הדיאלוג המופלא הופך את הסרט למפתיע, מצחיק, ובלתי נשכח.
מעבר לכך שהסרט כיף בטירוף, הוא גם חשוב וחדשני, אפילו ביחס למדיה הלהט”בית שנוצרת כיום. אחד הדברים המדהימים בסרט הוא הראייה הנקייה, המפוכחת והאנושית שהוא מציע על עולם הדראג. נראה כיום כאילו כל המדיה שעוסקת בדראג נכנסת באחת משתי הקטגוריות: הראייה האיידס-צנטרית מחד, והראייה הפארטי-צנטרית מאידך. הראייה האיידס-צנטרית מוצגת בסדרות כמו “פוזה”, בהן המציאות של מלכות הדראג היא מציאות טראגית (וגם קצת מייגעת) שנעה בין מחלות מין, התעללות מצד משפחה, הומופוביה אכזרית וכן הלאה. הראייה הפארטי-צנטרית שמוצגת לראווה בסדרה “מירוץ הדראג של רו פול”, לדוגמה, מציגה את עולמן של מלכות הדראג כעולם שכולו ורוד (אולי קצת ורוד מדי). עולמן של מלכות הדראג נסוב סביב אופנה, ריקודים, וקמצוץ בריא של שייד. ברור שגם בסדרות כמו “רו פול” יש רגעים מכמירי לב, אבל רגעים אלה מתוחמים היטב וקצרים מספיק כך שהם לא יפגמו בחגיגה.
הקטגוריות האלה אולי נראות שונות זו מזו באופן מהותי, אבל המציאות הפוכה. שתי הקטגוריות חולקות נקודת מוצא בעייתית: בשתיהן מלכות הדראג הן תמצית ה-“אחר” – ישויות א-נורמליות שאין להן מקום ממשי בחברה הנורמטיבית. אפשר לראות את “מירוץ הדראג של רו פול” או את “פוזה” ולהתרשם מהפרוגרסיביות ומהגיוון שהתוכניות הללו מציגות – ובמידה מסוימת הסתכלות זו נכונה. אבל האם מישהו יכול לטעון שמלכות הדראג שמוצגות בתוכניות זו הן דמויות אנושיות, נורמטיביות, שניתן להזדהות איתן באמת? אפשר להגיד הרבה דברים על בימיני בום בולש ועל תמי בראון, אבל ברות-הזדהות הן לא.
ב-“פריסילה” לעומת זאת, מלכות הדראג הן דמויות פגומות, אנושיות, מורכבות, ובסופו של דבר – נורמטיביות. לא רק שקל להזדהות עם הדמויות ב-“פריסילה”, אלא שקל להיות חבר שלהן. איך ייתכן שנוצר קשר של קרבה חברית עם דמויות קולנועיות, פלסטיות ומרוחקות כביכול, אתם תוהים? פשוט מאוד: דמות שאני יכול לדמיין את עצמי במצב שלה, יכולה להפוך לחברה שלי. זה אולי נראה כל-כך טריוויאלי, אבל אני חושב שזו גדולתו של הסרט, במיוחד לנוכח התקופה בה הוא יצא: סרט זה יצא באמצע שנות התשעים, כשהומוסקסואליות לא הייתה דבר מקובל ובטח שלא אהוד. העובדה שסרט שיצא באותה תקופה מצליח לתפוס ולהכיל את החוויה הלהט”בית באופן כל כך מדויק ורגיש היא מעוררת השראה.
נ.ב, אם עוד לא השתכנעתם ש-“פריסילה” שווה צפייה, יש בו גם מופעי דראג שאפילו מישל ויסאג’ הייתה מתרשמת מהם.
