במדינת תל אביב נשמעו השבוע אזעקות עולות ויורדות. “יום הכיפורים של הקהילה” הלהט”בית נכתב בידיעות אחרונות, “דגלי הגאווה ירדו לחצי התורן” הוסיפה הפרשנית וסגרה ב”לעקור מן השורש את כל מה שרקוב בממלכה”.
הבדיחה הישנה האומרת: “תכניס שני ישראלים לחדר ותקבל שמונה דעות” תקפה במיוחד לאופי קהילת הלהט”ב שלנו. הקשת הגאה בישראל עוברת מקצה הליברליות התל אביבית לגאים שומרי המסורת ועד לאלה שגאים אבל בורחים מכל מה שגאה.
המושג קהילה מאופיין בחוסר בהירות וריבוי תפיסות שלרוב בעיקר סותרות זו את זו. קהילות נבנו עוד משחר ההיסטוריה בין אם זה חיבור לאור דת משותפת, תרבות או לפי השקפות עולם. אם זאת, הקהילתיות קיימת יותר בראש שלנו מאשר בהתאגדות פורמאלית, היא אינה חלק ממערכת השלטון ואינה ישות משפטית. אם נודה על האמת, “הבכירים” הם גייז עם קילומטרז’ בחיים.
הרעיון שמחבר בין ההומו התל אביבי לזה מהפריפריה הוא לא גל אוחובסקי, אלא הכמיהה להיות אדם חופשי, לקבל הכרה ציבורית סביבתית והכרה של מוסדות המדינה
הביטוי “בכירים בקהילה” שנזרק בתקשורת מכניס את כולנו למבוכה קבוצתית ולתחושת אשמה כאילו פעלנו שלא כשורה. אבל בהעדר בחירות לראשות הקהילה, לא הבכירים הם הדבק שלנו – הרעיון שמחבר בין ההומו התל אביבי לזה מהפריפריה הוא לא גל אוחובסקי, אלא הכמיהה להיות אדם חופשי. לקבל הכרה ציבורית סביבתית והכרה של מוסדות המדינה.
המנוע לאקטיביזם הגאה הוא האמונה שהומואים ולסביות הם שווים בני שווים בכל הקשור לזכויות ובהתנהלות מול רשויות המדינה.
קוראים גאים יקרים, ביום שישי בשולחן השבת אתם תהיו “בכירי הקהילה”.
בערב שישי רבים ישבו סביב שולחן השבת ויהפכו ברגע להיות בכירי הקהילה או נציגיה עלי אדמות. אל תנועו בחוסר נוחות. “תהיו הבכירים”. שקפו את הרציונל שעומד מאחורי הקהילתיות שלנו שהיא, ורק היא, הכוח המקדם אותנו לשיווין זכויות מלא בישראל. הסבירו שהמשותף לנו כקהילה הוא לא ותק השנים אלא הרעיון שאנחנו שווים.
