עלי מחנות התבלינים ביפו

Pixabay | cc0

את עלי הכרתי לפני שנישאתי, כשעוד הייתי רווק הולל שעבד מעט, הרוויח הרבה ושיגל יותר מידי.

הכרנו ביפו, מבטים שהצטלבו בשדרות ירושלים, ממש במקרה, ודבר הוביל לדבר. אני הייתי אז פלרטטן שטוף הורמונים והוא היה סייח ערבי צעיר וגזעי עם גוף קפיצי וזיעה שהסריחה מזימה.

בחיים לא אשכח את המפגש הראשון שלנו, באותו לילה חם באוגוסט, הוא לקח אותי לחנות הירקות של המשפחה שלו, הוא שתק, הכניס אותי דרך דלת הברזל האחורית, לחלל החשוך שהדיף ניחוחות אלימים של תבלינים וירקות ונעל אותה מבפנים, אוסר אותנו בחנות החשוכה והשקטה.

הוא התפשט ראשון, הוא עשה את זה לאט, ברוגע, מתעלם מקיומי, ואז נעמד מולי ערום, זקוף וזקור וחדר לי לעיניים במבט שחור, אילם.

אני עדיין הייתי חנוט בג’ינס, יחף וללא חולצה, הוא הביט בי, המתין שאקלף מעלי את מכנס הדנים הכחול וכך עשיתי בשקט.

עמדנו שם, שני גברים גבוהים וצעירים, ערומים לחלוטין, מביטים אחד בשני, מתרגלים לאפלת החנות, לאוויר הדחוס ולחום המהביל שמסביב, הוא שלח יד לחזה שלי וצבט לי לאט את הפיטמה, התקרבתי אליו, הוא הניח את כף ידו השנייה על הלחי שלי, לומד את תוי פני דרכה, עיני נעצמו מעצמן, מתמסרות למגע הזר, הייתה לו כף יד יבשה וחמה, גדולה מאד ובטוחה.

חפנתי את נחשול הבשר הכבד שהתנדנד בין ירכיו השעירות, כמו ענבל ללא פעמון וירדתי על ברכי, הוא נותר לעמוד, אחרי דקות ארוכות של חנק מעלף, כשהמלח מהזיעה שניגרה לי מהקרקפת צרב לי בעיניים, הוא משך אותי לעמוד מולו והצמיד אותי לדוכן עמוס צמחי תבלין ירוקים.

רק אז שמתי לב לצרור שאחז בכף ידו בחוזקה, זה היה צרור גדול של נענע שהוא שייף על העור הרותח שלי, והריח שעלה ממני, שילוב של זיעה ונענע, הכה בחושי והלם בהם באכזריות לא מוכרת

אני לא זוכר כמה זמן התמזגנו אוראלית, כשהישבן והגב התחתון שלי מועכים צרורות של פטרוזיליה וכוסברה רכה, אבל כשפקחתי עיניים ראיתי אותו טורף אותי, ורק אז שמתי לב לצרור שאחז בכף ידו בחוזקה, זה היה צרור גדול של נענע שהוא שייף על העור הרותח שלי, והריח שעלה ממני, שילוב של זיעה ונענע, הכה בחושי והלם בהם באכזריות לא מוכרת.

הוא בעט בערמת ארגזי קרטון מקופלים שנפרסה בצייתנות כמניפה רכה על רצפת הבטון החשופה, ונשכבנו עליה, רטובים מרוק וזיעה, הוא לא אמר מילה, רק קולות עמומים, כבושים מאד שלפעמים שיחרר שלא בכוונה, הוא היה חזק מאד, אפל, העברתי את אצבעותיי ברעמת הפחם שעיטרה את ראשו, וראשי נשמט אחורנית, הרגשתי שאני קרוב לעילפון, הריח מסביב שיכר אותי, החושך, הלחות והחום איימו להכריע אותי, והוא, המשיך לטרוף אותי בכוח רב.

אחרי שגמר הוא נשכב לצידי על הגב, כתף אל כתף, והניח את זרועו לרוחב פניו, מסתיר אותן, כנראה מקירות החנות המשפחתית, מדוכני התבלינים המוכרים לו, משלט הניאון שאורו חדר את סורג הברזל באור עמום ואיים לחשוף מול עיניו את מה שעשה.

מאז לא נפגשנו. השבוע, פנה אלי מישהו עם פרופיל כמעט ריק באטרף, ללא תמונות, ללא טקסט, רק כמה נתונים בפרופיל:

דת: מוסלמי

מראה: טוב מאד

גובה: 186

שיער: שחור

עיניים: שחורות

זהו…

“זוכר אותי? לקחתי אותך לחנות של המשפחה שלי ביפו, לפני הרבה זמן”. החסרתי פעימה

אתמול כשהוא החזיר אותי הביתה ונסע מכאן, עליתי להתקלח, כשהורדתי את התחתון, נפל גבעול ירוק בודד של נענע טריה על ריצפת חדר האמבטיה שלי.

הרמתי אותו והנחתי אותו לאט ובזהירות רבה על משטח האבן שמסביב לכיור, שיחכה לי שם, שיזכיר לי אותו עוד קצת…