לרגל יום השואה, אני רוצה לספר את סיפורו של גד בק (Beck): יהודי, פעיל במחתרת אנטי־נאצית, וגם הומו. זהו פוסט ארוך יותר מבדרך כלל, שכולל ציטוטים נרחבים מהאוטוביוגרפיה של בק (בתרגומי). כפי שתוכלו להווכח, הסיפור שלו מיוחד מאוד, ומדגים לא רק את גורל יהודי גרמניה תחת הרייך השלישי, אלא גם את הזהות ההומואית המפותחת שהתאפשרה בברלין של רפובליקת ויימאר ושבק אימץ כבר בגיל צעיר, וכן את תת־התרבות ההומואית העשירה, שסייעה לבק בפעולתו המחתרתית. באופן חריג לסיפורי השואה שאנחנו נחשפים ונחשפות אליהם בדרך כלל, זה סיפור שיש בו הרבה ארוס, לצד התנטוס המתבקש. וכעת – לסיפורו של בק.
כשהיטלר עלה לשלטון, גד בק היה בן 10. הוא גר בברלין, בשכונת וייסנזה. אולי חלק חדר עם אחותו התאומה, מרגוט. חוקי הגזע החדשים הגדירו אותם כ”בני תערובת” (Mischlinge) – צאצאים לאב יהודי־אוסטרי ואם נוצריה שהתגיירה. “פתאום העולם קרס”, כתב באוטוביוגרפיה שלו. “ב־12 במרץ, 1938, חיילים גרמנים פלשו לאוסטריה. הציבור צהל והעולם התעלם. שבועיים לאחר מכן – זה היה יום שישי – קיבלנו מכתב רשמי. היה עלינו לפנות את דירתנו בוייסנזה עד אחד באפריל; היו לנו ארבעה ימים. לא היינו אוסטריים עוד, כי אוסטריה חדלה מלהתקיים, אבל גם לא הפכנו לאזרחים. עכשיו היינו פשוט יהודים”.
באותו הזמן, פחות או יותר, דוד ווֹבִּי, אחד מאחיה של אמו של גד בק שנחשב ארי, בנה בית בטֶלְטוֹ, מדרום לברלין. הוא היה מהנדס צבאי וכך ידע מוקדם יותר מאחרים שהיטלר מתכונן למלחמה. “היו לו תכניות מיוחדות למרתף; הוא הפך אותו לבונקר ממש. ליד הבית היתה סככת־חניה למכונית. מאוחר יותר הוא הציע לי: ‘אם אתה או מישהו מחבריך תהיו בסכנה, אפגוש אתכם במקום כלשהו ונסע לתוך החניה עם הרכב. אף אחד לא יראה. משם תוכלו להכנס ישירות למרתף’. מחבוא. הוא כבר חשב במושגים האלה. לא היתה שאלה – הוא היה נחוש לא לאפשר לנאצים לתקוע טריז בין הנוצרים והיהודים במשפחה”.
המלחמה פרצה ויהודי ברלין גויסו לעבוד בתעשיית החימוש. בק מצא דרך להתחמק מכך. בעצת ידיד של המשפחה הוא הצטרף להכשרה של “החלוץ” בחווה בסקאבּי, עיירה דרומית־מזרחית לברלין. ההכשרה כללה עבודה חקלאית, וזאת נחשבה על־ידי המשטר לעבודה חיונית והותר ליהודים לעסוק בה. בסקאבי נחשף בק לציונות ולהווי ארץ ישראל, והתנסה בענפים חקלאיים שונים ובתרבות עברית. מעבר לכך, ההכשרה גם זימנה התנסויות מיניות ורומנטיות בעבור בק בן השבע־עשרה:
“אחרי שהרגשתי קצת בודד, כיוון שהייתי אחד הצעירים שבחבורה, פגשתי את ראובן. ביום ראשון שאחרי ערב התרבות שהעברתי הוא הזמין אותי לטייל אתו. סקאבי מוקפת ביערות, ופשוט יצאנו לדרך. כנער עירוני, חשבתי שהכל באזור הכפרי היה פשוט יפהפה, וגם כל כך רומנטי, אבל אותו יום היה אפילו מיוחד יותר. שוחחנו על ההרצאה שהעברתי בערב. דיברנו ודיברנו והתקרבו זה לזה – באופן אגבי, כמעט בלתי נמנע.
ראובן היה טיפוס חזק, חסון, בנוי יותר ממני, אבל בשום אופן לא טיפש. בדרכו המאופקת, הלא בוטה, הוא היה מוערך ופעמים רבות נשאל לדעתו. אבל לא היו לו חברים קרובים בסקאבי. רבים מהחלוצים האחרים הגיעו מאזורי הספר, והם היו פשוטים, חלקם כמעט וולגריים. למרות שמשפחתו היתה ענייה, ראובן היה אחד האנשים המעודנים יותר. הוא היה רך ועדין, והקרין כמיהה לחיבוקים ולקִרבה. הוא היה גבוה ממני כמעט בראש, ואף יהודי חזק בלט מפניו היפים. היו לו שיער כהה, עיניים שחורות נוצצות […] ופה רך וחושני.
ישבנו תחת עץ בקצה האחו, במקום שבו רעיתי את העגלים במהלך השבוע. בשלב מסוים, הוא שלח את ידו, ומה שהתחיל כהתקרבות מעודנת זה לזה הפך במהרה ובאופן מכוון למיני. ראובן היה ללא ספק הומו, שזה לא תמיד המקרה עם כל הגברים אתם ביליתי מפגשי אהבהבים.
החברות עם ראובן, אהבת נעורים רומנטית וגועשת, נמשכה לכל אורך שהותי בסקאבי. ממילא חשבתי שהחיים שם היו ארוטיים להדהים – קרבה כזאת לטבע במשך קיץ שלם – והבנים האחרים! התענגתי על מראה גופם היפה במקלחת המשותפת אחרי העבודה. הם היו בראשית או באמצע שנות העשרים שלהם, אתלטיים – ועל אף האווירה הכללית – צופי פני עתיד ואופטימיים. ההכשרה היתה כמו… לא, לא אי בודד. אבל היא היתה רחוקה ואידילית, כשבחוץ נהום סער ההיסטוריה. לא שמענו הרבה ממה שהתרחש, וזה היה כאילו המלחמה כלל לא השפיעה עלינו”.
“הוא היה גבוה ממני כמעט בראש, ואף יהודי חזק בלט מפניו היפים. היו לו שיער כהה, עיניים שחורות נוצצות […] ופה רך וחושני”
קרע פתאומי בקיבה הכריח את בק להתאשפז, ולאחר האשפוז כבר לא יכול היה לחזור להכשרה. המשרד לתעסוקת היהודים שיבץ אותו לאֶפֶּקוֹ (EpeKo), מפעל קרטון ברובע ליכטנברג בברלין. “השם אפקו היה, למען האמת, ראשי תבות של שני מנהליו: E של אריך, שהיה נעים מאד, כמעט ‘ידיד יהודים’ אמתי, כפי שהיו אומרים; Pe של פרול, שתמיד הסתובב במדים, נאצי אמתי, טיפש מכדי להחשב רשע; ו-Ko של המילה ‘חברה’ [Kompanie]. […] באפקו פגשתי אנשים רבים […] שאותם לא הייתי פוגש כנראה בדרך אחרת כה מוקדם בחיי. הם עזרו לשכוח כמה הרגיש נורא באמת לעבוד שם. […] שם פגשתי את אֶרווין טישַאוּאֶר, גבר יהודי צעיר עם שיער שחור מקורזל. הוא היה אחראי בעיקר על תחזוקת המכונות. בהפסקות הוא לא הצטרף אל האחרים באחד מ’שולחנות הגברים’, אלא ישב בצד וקרא. ארווין נחשב מתנשא במקצת, כנראה בגלל שהיה אינטלקטואל. הוא למד רפואה וחלם להיות מנתח. סיפרתי לו על שהייתי בהכשרה והוא הרים את מבטו. ‘אז ודאי נפגשנו. לימדתי עזרה ראשונה בכמה ממחנות ההכשרה’. אבל לא זכרתי אותו.
אחרי העבודה, כשהמכונות שקטו, היה עליו להשכב בתוך מכונת החיתוך באופן קבוע, על מנת לנקות ולשמן אותה. הוא תמיד התפשט לביצוע המשימה הזאת. זה ללא ספק לא היה רק בגלל שזאת היתה עבודה מטונפת ושמנונית לחלוטין, עם כל האבק והשמן. אני חושב שהיתה לו מערכת יחסים כמעט חושנית אל להבי החיתוך החדים. המנתח־לעתיד שכב, פשוטו כמשמעו, ‘מתחת לסכין’. […] גופו השרירי והאתלטי נראה מזמין מאד; הייתי שמח לקפוץ ישר מעליו. […] אבל ארווין לא עניין אותי רק באופן ארוטי. הוא הדריך קבוצה של ‘החלוץ’ שנפגשה באופן קבוע בברלין והציג אותי בפני הקבוצה. דרכו הכרתי את החיים הציוניים בעיר. הם פרחו על אף האיסור על יהודים להתקהל. […] פגשתי דמות מרכזית, מבריקה, בתנועת הנוער הציונית. יצחק שְוֵורְזֶנְץ [Schwersenz] היה מנהיג, מבוגר ממני בשמונה שנים. […] סמכותו האינטלקטואלית ריתקה אותי, אבל מעולם לא הסתדרנו באופן אישי […]. ארווין הזהיר אותי כבר בהתחלה: “הזהר ממנו, גד, הוא אוהב נערים”. כאילו שזה היה משהו שהיה צריך להזהיר אותי מפניו! […] בעבורי הוא היה מרוחק; הייתי קצת בוטה מדי בשבילו”.
בקבוצה של ארווין פגש בק נער בשם מנפרד לוין. “אפילו לא שמתי לב אליו בהתחלה. […] הוא היה בגובה בינוני, חזק ואתלטי, עם עיניים חומות רכות ושיער חום גלי, שהיה לפעמים מבולגן בצורה חמודה. שפתיו לא היו יפות באופן מיוחד, אבל מלאות. אף אחד מתווי גופו לא היה יפה במיוחד; באופן כללי, הוא הותיר רושם רך ומעט מוזר. אבל הוא היה יכול להיות גם מלא רוח־חיים. הוא היה מתלהב מעבודתנו, מציונות, מהמסר שלנו וממטרותינו. הקשר בינינו התפתח בתחילה ברמה האינטלקטואלית. […] בלילה אחד אחרי מפגש של הקבוצה שלנו, על גג בניין שהשתייך בעבר לאגודת המורים היהודים, […] עשינו מחנה למשך כל סוף השבוע. ארזנו אוכל, שקי שינה, גיטרה. זאת היתה האלטרנטיבה היחידה שהיתה לנו ל’טיול שנתי’, כיוון שנאסר עלינו לצאת לטיולים מחוץ לברלין. מרים [שמה העברי של מרגוט] ואני שרנו הרמוניות בדואט – שירים יפים, עצובים, קיטשיים. […] בסוף זה כנראה נשמע די טוב, כי זה הוביל להצלחה שלי עם מנפרד. הוא אמר לי אחר כך שנדמיתי לו לבחורה.
אחרי המוזיקה נשכבנו לישון – בנות בפינה אחת ובנים באחרת. אין ספק שעוררתי את מנפרד עם קסמיי ‘הנשיים’, בגלל שהוא יזם. ידעתי שזאת היתה הדרך היחידה להשיג אותו. הייתי מסוגל לזכות במישהו ולקחת את המושכות לידיי, אבל עם מנפרד הייתי צריך לשחק את האישה המסורה, המצפה, לפחות בהתחלה. הפגנו חיבה רבה זה לזה. במיוחד היה חשוב לו להתנשק, אבל הוא כנראה התמקד קודם כל ברוחנו הציונית המשותפת, כשהוא נותן למכנה המשותף הזה לשאת אותו למשהו גופני. מה שלא עשינו, זה לא היה דומה מאד למין הומוסקסואלי כמו שאנחנו חושבים עליו היום, אבל מצד שני, מנפרד היה הטרוסקסואל ממילא. אתו, כמו עם מאהבים רבים בני גילי, שאתם היו לי יחסים בגיל הנעורים, זה היה יותר סביב שמחה וכיף וחיבוקים וליטופים – להרגיש שהאדם השני מגורה בדיוק כמוך. כל כך שמחתי שהפנטזיות הארוטיות שלי אתו התגשמו. אבל הוא היה מזועזע – מעצמו. ‘מה עשיתי?’, רציתי לענות לו פשוט ‘את הדבר הנכון!’”.
בתמונה: גד ומרגוט בק בנערותם | צילום באדיבות יהודית קסלר
החל משנת 1941, החלו יהודי ברלין להשלח מזרחה, לפולין. הם נצטוו לפנות את דירותיהם, שהולאמו – או עברו “אריזציה” בטרמינולוגיה הנאצית, ולהתאסף בתחילה בבית הכנסת, ומשם הובלו לתחנת הרכבת בשכונת גרונוואלד, ממנה יצאו המשלוחים. בק נשאר בעיר, שאוכלוסייתה היהודית הלכה והצטמצמה. בתור “מישלינג” וכמי שהיה בעל עבודה חיונית, הוא לא היה צפוי להשלח מזרחה בקרוב, אבל זה לא היה מצבה של משפחת לוין: “ואז זה קרה. אפילו כשאתה מצפה לאסון, הוא תמיד מגיע מוקדם מדי. הלוינים היו ברשימה. […] כמה ימים מאוחר יותר דיברתי עם רודי, אחיו הצעיר של מנפרד, שעבד בלילות והגיע מוקדם בבוקר, ישר אחרי המשמרת שלו, לפגישות של מי שנותרו מהקבוצה שלנו. הוא אמר לי, ‘תוכל לבוא הערב? מנפרד יהיה שם’. […] כשהגעתי לרחוב דְּרָגוֹנֶרשטראסה באותו ערב, רק רודי ושלמה היו שם. שאר משפחת לוין נאספו באותו בוקר על ידי הסדרנים [יהודים שהופקדו על ארגון האוכלוסיה היהודית מטעם הנאצים]. משמרת הלילה [שבה הם עבדו] הצילה את שני האחים שישבו מולי מלהלקח גם הם. שניהם ישבו בדירה הריקה, נחושים להתייצב במחנה האיסוף לקראת גירוש ברחוב גרוסה־המבורגר־שטראסה בבוקר המחרת. […] האוירה בין הקירות הריקים של הלוינים היתה מעורבת באופן משונה. אני הייתי מיואש לגמרי, כמעט מוכה פניקה. האחים היו עצובים וחסרי בטחון, אם כי באותו זמן גם אסופים ונחושים לאחוז בוודאות היחידה שהיתה להם: הם יראו את משפחתם מחר, ויחד הם יתמודדו עם הבאות.
זאת היתה פרידה אחת מיני רבות, ובעבורי ללא ספק הקשה מכולן. הם היו הקשר האחרון שלי למנפרד, ואפילו זה יאבד בקרוב. צרחתי ובכיתי והם לא יכלו להרגיע אותי. כמעט לא שמתי לב שהם שם עד ששלמה החזיק אותי בזרועותיו כדי לנחם אותי. גם הוא התחיל לבכות. מה שקרה אז לא היה כל כך מפתיע; עשינו אהבה. אולי הוא קינא לפעמים ברגעי האושר שמנפרד בילה אתי. כעת הוא עמד בפני גורל בלתי נודע, וזאת היתה אולי ההזדמנות האחרונה שלו לחוות קרבה, בלי הגנות ובלי סכנה. בעבורי זאת היתה פרידה ממנפרד, מילות הפרידה שמעולם לא היתה לי ההזדמנות לומר. רודי הקטן התכרבל אתנו וייבב. אני לא יודע מה הוא חשב על הסיטואציה, אם הוא הבין אותה בכלל. הטרגדיה והיאוש של אותו הרגע עוררו תשוקה נואשת בשלמה ובי.
מוקדם למחרת בבוקר, שניהם עשו את דרכם ללא היסוס אל גרוסה־המבורגר־שטראסה. הכל הסתחרר בראשי; הגיתי בקדחתנות בדרך כלשהי להציל את מנפרד. לבסוף חשבתי שאוכל לנסות את הבוס שלו, הצַבָּע לוֹתאר הֶרְמן. הרשויות העריכו אותו, אבל מנפרד אמר לי שהוא אדם ידידותי, ברלינאי טיפוסי ממעמד הפועלים, איש עסקים זעיר, גס אך לבבי, בעל מזג ישיר ויחסית לא מסובך. ניגשתי אליו כשידעתי בדיוק מה אני עושה.
העסק היה ממוקם בדירה ברחוב גיפְּסשטראסה שאורגנה מחדש כדי לפנות מקום למחסן לצבע ולחומרים ולמשרד קטן. היה עדיין חשוך בחוץ, אבל צוות הצבָּעים כבר יצא לעבודה. כשעמדתי מול הרמן, שאפתי שאיפה עמוקה ואמרתי, ‘אני כאן כדי לפטור את מנפרד לוין. הוא נלקח אתמול’. האיש נרגש, אבל לא עד כדי כך. זה לא היה חדש בעבורו ‘להפסיד’ עובדים באופן הזה. ‘הייתי רוצה לנסות לשחרר אותו’, אמרתי, שוקל בזהירות את המילים. חשבתי שאולי הוא ייתן לי מכתב שיצהיר שמנפרד הכרחי לעבודתו או משהו כזה. ‘כן, מנפרד הוא ילד טוב’, הרמן ענה בעליזות, ויכולתי לראות את גלגלי השיניים במוחו מסתובבים.
‘יש לי רעיון’, הוא אמר, בוחן אותי, ‘אם יש לך אומץ’. ניצוץ נדלק בעיניו. למה הוא התכוון? מוחי היה ריק; היינו יכולים לחכות לנצח שאעלה רעיונות. ‘אעשה כל דבר’, עניתי. ‘בני בדיוק יצא לעבודה’, הוא אמר. ‘מַדֵּי ההיטלר יוגנד שלו תלויים שם. הם יתאימו לך בטוח; הוא בערך בגודל שלך. אם תגיע לבוש כך…’. מסוכן, אבל גאוני. לבשתי את המדים. הם היו גדולים מדי לפחות בארבע מידות, והם נתלו מכתפיי באופן שגרם לי להִדמות לדחליל. כאלתור, קיפלתי פנימה את שרוולי החולצה והמכנסיים, בתקווה שזה לא יעורר חשדות. אם הייתי באס.אס. הייתי עוצר מישהו שנראה כמוני על המקום. לא יכולתי להראות חשוד יותר.
רחוב גרוסה־המבורגר־שטראסה לא היה רחוק. דשדשתי בזהירות, כדי שהקיפול במכנסיים לא יפתח, וניסיתי כמה חלופות לסיפור שעמדתי לספר. […] ‘הייל היטלר!’, לא בפתאומיות, אל תשכח את השרוולים. צעדתי פנימה. אמרתי לקצין, ‘אני מעוניין לשוחח עם האוֹבֶּרשְטוּרמבָּאנפירר [דרגת קצונה גבוהה באס.אס. – Obersturmbannführer], בבקשה”. לפחות ידעתי את הדרגה, גם אם לא ידעתי את השם. האוברשטורמבאנפירר הגיע מיד. כל הענין היה חלק ועסקי במפתיע. מחנה האיסוף, מדוע היה שם, מה קרה בפנים – כל זה לא עניין במיוחד את האיש הזה, למרות שגורלות נחרצו שם מדי יום. […] ועכשיו חניך קטן מההיטלר יוגנד – הייתי בן 19 באותו הזמן וקטן ממילא – עמד שם ושאל על אחד היהודים שנלקחו. היהודי מנפרד ישראל לוין הובא לכאן אתמול. […] הוא אוחז במפתחות למספר דירות שאנחנו משפצים. אוחסנו שם גם חומרים. אבי שלח אותי להביא אותו כדי שנוכל לחזור לעבוד!’. למרבה המזל, האדון האוברשטורמבאנפיהרר לא שאל שאלות; כמובן שלמנפרד לא היו המפתחות.
הם הביאו את מנפרד. כשראיתי אותו, עיניו התכווצו בעוית. כיסיתי על כל מוזרות בכך שאמרתי בזריזות ‘שמרת את המפתחות! עכשיו בוא אתי ותגיד לנו בדיוק איזה מפתח שייך לאיזו דירה, כדי שנוכל לחזור לעבוד!’. קולי היה שליו, אבל חד וברור. משפט אחד פעם בי: צא מכאן מהר; פשוט צא מכאן אתו מהר!
איש האס.אס. כבר פנה ללכת. המקרה היה סגור מבחינתו. ‘אבל אתה תחזיר אותו?!’ הוא הוסיף. ‘בשביל מה לי יהודי?’ עניתי. במצב כזה, בזמן הזה, אדם כזה לא חשב על יהודים במחתרת ולא על ‘פתרון סופי’. התקרית כולה לא היתה מעניינת במיוחד בעבורו. הוא צחק, והלך. […]
נמלאתי שילוב של תחושת נצחון ובטחון כשהלכנו במורד הרחוב יחד, חולפים על פני בית האבות לשעבר, על פני שער בית העלמין, על צמד עציו. רק כמה דקות. חייכתי אליו והושטתי לו שטר של עשרים מארק – לא מעט באותם זמנים – ואמרתי בשקט, ‘הנה קצת כסף. עכשו לך אל דוד שלי בטלטו כמו שדיברנו וחכה לי. אגיע בהקדם האפשרי’.
הוא עמד שם, לקח את עשרים המארק, והביט בי. ‘גד, אני לא יכול לבוא אתך. המשפחה שלי צריכה אותי. אם אנטוש אותם עכשיו, לעולם לא אוכל להיות חופשי’. בלי חיוך, בלי עצבות. הוא החליט. אפילו לא אמרנו שלום. הוא הסתובב וחזר. בשניות האלה, כשראיתי אותו הולך, התבגרתי.
“כהומוסקסואל, הייתי יכול לפנות לגויים אמינים, מכרים הומואים שלי, כדי שיעזרו להשיג מזון ומקומות מסתור.. לא אחת ניצלתי את המיניות שלי כדי להציל יהודים, ואפילו נהניתי על הדרך”
בפברואר 1943 נערכה “אקציית בתי החרושת” (Fabrikaktion), שהיתה ניסיון נאצי לאסוף את היהודים האחרונים שנותרו בברלין כעובדים במפעלים ולשלח אותם להשמדה במזרח. היהודים, ובק ביניהם, נכלאו תחילה במשרדי הקהילה היהודית ברחוב רוזנשטראסה. הם ניצלו בזכות מחאתן של אלפי נשים אריות, שהיו נשואות ליהודים, שזכתה לשם “מחאת רוזנשטראסה”. למיטב ידיעתי, זוהי המחאה היחידה של גרמנים ארים כנגד המשטר הנאצי שהצליחה להציל יהודים.
לאחר שבק שוחרר, הוא היה חלק מחבורה של בוגרי “החלוץ” שהקימה ארגון מחתרתי למאבק בנאצים, תחת השם “חוג חלוצי”. מלבד בוגרי “החלוץ”, כלל החוג גם מורים מבתי הספר היהודיים. נטייתו הכללית היתה יהודית מסורתית. הוא פעל בהנהגת יצחק שוורזנץ, שהוזכר לעיל, ואדית וולף, הידועה בכינוי אֵווֹ. וולף היתה “בת תערובת”, כמו בק, ולמרות שהוטבלה לנצרות על ידי הוריה בחרה להתגייר כדי להביע את הסולידריות שלה עם העם היהודי. היא היתה פעילה פוליטית אנטי־נאצית עוד מראשית ימי המשטר הנאצי בגרמניה.
מטרת החוג היתה להבריח כמה שיותר יהודים אל מחוץ לגבולות הרייך או לאפשר להם לחיות במחתרת בתקווה שגרמניה תובס על ידי בעלות הברית. בפברואר 1944 הוברח שוורזנץ, בעזרת חברים מהחוג, אל שווייץ הניטרלית. גד בק החליף אותו בהנהגת הארגון. החוג בהנהגת בק הצליח להציל נערים ונערות רבים, בעיקר בזכות עזרתם של לא־יהודים, חסידי אומות עולם. חלק מהקשרים עם לא־יהודים נרקמו במעגלים ההומוסקסואליים של ברלין, בזכות בק. לאחר המלחמה הוא סיפר: “כהומוסקסואל, הייתי יכול לפנות לגויים אמינים, מכרים הומואים שלי, כדי שיעזרו להשיג מזון ומקומות מסתור”. במקום אחר הוא אמר: “לא אחת ניצלתי את המיניות שלי כדי להציל יהודים, ואפילו נהניתי על הדרך”.
ביוני 1945 הודלף דבר קיומו של “חוג חלוצי” לגסטפו, על ידי משתף פעולה יהודי. בק נעצר במחנה מעצר בברלין, עד לכיבושה על ידי הצבא האדום, שלושה חודשים לאחר מכן.
לאחר המלחמה, עלו בק, וולף ושוורזנץ ארצה. חייהם כאן דורשים עוד מחקר נוסף. מנפרד לוין ומשפחתו נספו באושוויץ. בסוף שנות השבעים, חזר בק לברלין, שם חי עם בן זוג גרמני, בשם יוליוס לאופר (Laufer). הוא מונצח באנדרטת המשולש הוורוד, שנבנתה בגן מאיר בתל אביב, להנצחת הקורבנות הלהט”בים של הרייך השלישי.
הכותב הוא דותן ברום, חוקר היסטוריה קווירית, ממקימי פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית ובעל העמוד תולדות המיניות
