את שלישיית סטנדאפ ריינבואו ראיתי בפעם הראשונה בבית אריאלה (הספרייה. לא הבר. מיצינו את הבדיחה הזו כבר?) במסגרת אירועי הגאווה 2022 בתל אביב. שמחתי במיוחד, כי מדובר בשילוב של שני הדברים האהובים עליי: לסבי.סיות וצחוקים.
כצופה מנוסה בסטנדאפ, היה מרענן לראות שלוש א.נשים, להט”ביות שמדברות על הבמה על נושאים כמו זהות גאה, יציאה מהארון ועל חוויות כמו ביקור אצל רופא נשים שמפה לשם הופך להרצאה על ההבדל בין מין, מגדר ומיניות. לכן, שמחתי אפילו יותר כשפנו אליי לכתוב עליהן כתבה לוודג’. נפגשתי עם יעל עצמון, מור קרול ותרזה פרחי כדי לדבר על אקטיביזם, הומור, משברים, אהבה וזהות להט”בית. או בקיצור – על סטנדאפ.
אז לפני שנתחיל, תציגו את עצמכן
יעל: “תכף בת 30. גדלתי במושב בשם כפר סירקין, שם לא הבנתי איך מבדילים בין מושבניקית ללסבית. יצאתי מהארון בגיל 18-19, במהלך שנת השירות. היה לי ממש קשה להשלים עם זה שאני לסבית. שנאתי את זה. אחרי התקופה של הקורונה והתואר (קולנוע), שבהם הרגשתי שאני כבר לא מצחיקה, קיבלתי מהאוניברסיטה מייל פרסום לקורס סטנדאפ. בהתחלה לקח לי הרבה זמן עד שיצא לי המצחיק, אבל כשהייתה ההופעה של סוף הקורס נזכרתי פתאום כמה אני אוהבת לעמוד מול קהל. אז היום אני גרה בתל אביב ויכולה להגיד שאני תסריטאית וסטנדאפיסטית”.
מור: “אני בת 32. גרה בקיבוץ רביד מלפני שבועיים. בפרופיל שלי בטינדר כתוב “בעניין של להיות בעניין””.
מור אמנם מצטנעת, אבל חשוב לדעת שהיא גם מנהלת את עמודי האינסטגרם המצליחים “סרט בינוני אבל יש בו לסבית” וגם את “מקומות להתנשק עם בנות בגני תקווה”.
תרזה: “אני בת 29, אבל נראית טוב לגילי. גרושה. לפני כמעט שנה נפרדתי מגרושתי. זה היה די המפץ הגדול מבחינתי, הרגשתי שנבראתי מחדש. בעצם נשארתי לבד- ההורים שלי לא בחיים, אין לי אחים. החברים שלי היו המשפחה שלי וגם, כמובן, בת הזוג שלי. החלטתי שאת השנה הזאת אני מקדישה למשחק ואחרי שהתגרשתי רק חיפשתי מה לעשות ומה ללמוד- התחלתי בריקוד על עמוד, שם כמעט שברתי את המפרקת, אז ירדתי מזה. המשכתי לחפש כל מיני סדנאות באתר של שח”ם וראיתי שם סדנת סטנדאפ שהכותרת שלה הייתה משהו כמו “בואו נצחק על זה”. זה נראה לי מתאים כי זה גם ככה מה שאני עושה – לוקחת את כל הדברים הנוראיים וצוחקת עליהם. אין לי דרך אחרת. סיימתי את הקורס והבנתי בדיעבד שזה מה שעשיתי כל חיי, פשוט עכשיו יש לזה שם. בלימודי משחק הייתי קומית- אפילו את צ’כוב הפכתי לקומי. בלוויה של אבא שלי הצחקתי את כולם, זה בעצם היה המופע הראשון שלי. עוד לא הגענו לכמות של קהל כמו שהיתה לי שם”.
מור: “אני התחלתי את הסטנדאפ כי הייתי בדיכאון. זה היה בצוק איתן ולא עשיתי כלום, רק ראיתי סטנדאפ. היה לי רע בחיים מכל מיני סיבות והמלחמה רק החמירה את המצב. ראיתי את תום אהרון בהתחלה, מאוד התחברתי אליו. אחר כך צפיתי בשיר ראובן, מיטל שפירו וכל היום ראיתי את הסרטונים האלו. כמובן שמהר מאוד זה הגיע למצב שהייתי נשארת ערה וכותבת בשלוש בלילה קטעים, אז אמרתי לבת גרעין שלי- בואי נלך להופיע בבמה פתוחה הכי מסריחה שנמצא. זה היה בבר קיימא בפלורנטין, זה היה כמו מפגש פורום תפוז פאנקיסטים ובאנו בכוונה שאף אחד לא יראה את זה. מישהו שם הזמין אותי ל”מיותר” ואז היה את ערב הסטנדאפ הפמיניסטי וביקשו ממני להחליף את גלית חוגי שהייתה חולה. לאט לאט היו לי יותר הופעות. בעיקר בערב הסטנדאפ הפמיניסטי שהיה ליין קבוע והופענו בכל הארץ. אחרי שנתיים הבנתי שזה או שאני נכנסת לעולם הזה, של כתיבה והופעות, או שאני לוקחת צעד קדימה בתחום של החינוך. החלטתי שאני מסיימת עם זה והולכת להיות רכזת מחוז בנוער העובד ועשיתי את זה כמה שנים. הבנתי שעושה לי יותר טוב להתעסק בחינוך, בסטנדאפ גם עלה לי השתן לראש. המשכתי להתעסק בזה קצת – בתנועה, במרכז הגאה. אבל אז פגשתי את יעל וזה גרם לי לרצות לחזור”.
תרזה פרחי | הופעה בשוק שלושים וארבע עפולה
אז איך באמת התחיל המופע המשותף? של מי היה הרעיון?
תרזה: “יעל באיזה יום שלחה לי הודעה: “יש לי הצעה עיסקית בשבילך”. אמרתי “יאללה, מגניב”.
מור: “כן. יעל היא המנג’ר. תרזה ויעל הכירו בקורס, זה לא קשור אליי. אני הייתי רכזת להט”ב בעיריית ראשל”צ ושתיהן שלחו קטעים לערב אומנות נשית שארגנו בעירייה. לקחנו את יעל כי מישהי מהעירייה חשבה שתרזה גסה מדי. כשיעל הופיעה בערב הזה זה עשה לי חשק לחזור. להופיע לבד זה קשה ותובעני והחיבור הזה היה נראה לי נוח. אמרתי ליעל שאני אפיץ את זה לכל העיריות כי הן ממש מחפשות תוכן להט”בי מעניין, גם של נשים גאות ספציפית. החזון שלי היה כלכלי. יעל הביאה את תרזה וזה נהיה דבר”.
אמנם לא נעים לדבר על כסף ואומנות, אבל אולי כדאי. סטנדאפ הוא מקצוע שבו רוב הזמן לא מקבלים תמורה על העשייה. דווקא בגלל זה, חשוב היה להן להדגיש שהן מתפרנסות מהמופע.
מור: “אמרתי ליעל שיש הרבה כסף עכשיו דרך המשרד לשוויון חברתי, בואו נלך לשחוט עיריות! אני צוחקת, אבל אני רציתי להרוויח כסף שאני צריכה להקפאת ביציות. כמובן שאי אפשר לעשות אומנות בניתוק מוחלט רק בשביל כסף, אני נהנית מההופעות, אבל את סבב ב’ החלטתי שאני אעשה איך שבא לי – אני אופיע לקהילה הגאה כי זה מה שבא לי, אני אלך בעיקר להופעות שמרוויחים בהן כסף, אפשר גם קצת שלא, אבל זו בהחלט מטרה מבחינתי כי מגיע לנו ואני לא צריכה להרגיש אסירת תודה על זה שהעלו אותנו על הבמה”.
תרזה: “כן, אנשים מופתעים שמשלמים לנו על זה. בסטנדאפ זה לא כל כך מובן מאליו”.
מור:” גם באומנות להט”בית באופן כללי. לא הייתי חוזרת לזה אם לא הייתה לזה תמורה כלכלית. זה דורש המון השקעה והמון אנרגיה, זה חרדות לפני כל הופעה והמון חזרות. אין לי את השאיפה שיהיה את השלב שבו אני אפרוץ ואשאר בתחום הבידור, זו לא המטרה שלי, אז אם זה מה שאני עושה מהצד – שיהיה 100% כיף. סטנדאפ זו היזיזות שלי”.
תרזה: “גם בשבילי זה פאן. זה הדבר הכי כיף שיש לי בחיים כרגע, זה הכי מפרה. אבל אני כן רוצה להתקדם בתחום הזה כמה שניתן”.
יעל: “לפעמים אני חושבת שדווקא השילוב הזה שלנו עובד לנו טוב. שלושתנו עובדות מאוד קשה וזה שאנחנו מקבלות על זה תמורה זה בריא – ככה זה צריך להיות”.
יעל עצמון | הופעה בשפגאט
אילו תגובות אתן מקבלות על ההופעה?
מור: “ניגשים אלינו אחר כך הרבה פעמים. הרבה גם מתחילות איתנו, בדרך כלל בנות שישים פלוס. יש גם את ז’אנר ה”איזה חשוב זה”, אבל התגובה שאני הכי אוהבת זה שבאות אליי אחרי ההופעה ומנסות לזכור את כל הבדיחות בעל פה. מישהי באה אליי שיכורה ואומרת לי “תגידי, תגידי, איך זה הלך בדיוק? ישבת עם אמא שלך והזמנתן קולה?”. הן רוצות לזכור כדי לספר אחר כך לחברות שלהן בבית שלא באו”.
תרזה: “אני קיבלתי מפית עם טלפון! גם תמיד יש את אלו ששואלים אותי אם זה באמת קרה, אם באמת זה מה שאמרו לי. אבל זה הכי כיף לראות שאנשים יוצאים קורנים מההופעה. אנשים שלא הכירו אותנו לפני והם אשכרה נהנו”.
יעל: “אצלי הייתה הופעה אחת שהתיישבו בשורה הראשונה נשים בנות חמישים. היה שלב בהופעה שהן השלימו לי את הפאנצ’ים מהקהל. זה היה מגניב, וזה גם הסריט אותי. זה נחמד, אני מרגישה שאנשים מחכים להופעות שלנו. היו כאלו שגם באו ליותר מהופעה אחת”.
תרזה: “זה גם סטנדאפ טוב. זה ערב שיוצאים ממנו עם איזה משפט מצחיק, עם משהו. פעם מישהו שלח לי הודעה שהוא הולך ברחוב וקולט שהוא שר לעצמו “הוא בסכנת חיים, הוא בסכנת חיים””.
(גילוי נאות- גם כותבת שורות אלו מוצאת את עצמה שרה מדי פעם “הוא בסכנת חיים”).
משנה לכן אם אתן מופיעות מול סטרייטים או מול הקהילה?
יעל: “מבחינתי הסטנדאפ זה סוג של להיות שגרירה. זה להראות שאפשר להיות מחוץ לארון, אפשר לצחוק על זה. הפעם הראשונה שרציתי לעשות סטנדאפ הייתה כשהלכתי לאמזונה בר והיה שם ערב שירה לירית – כשהייתי שם כל מה שרציתי לעשות זה להכניס קצת צחוק לקהילה הזאת. אני מרגישה שאנשים שיוצאים מהארון יש להם פצע ואם אנחנו יכולים לצחוק על זה, זה אומר שזה לא דבר כזה נוראי, זה נורמלי. אבל בטח שמגיעים גם סטרייטים! אני חושבת שאנשים פשוט נדלקים מערב סטנדאפ, במיוחד במקומות שאין בהם הרבה דברים. אני אוהבת להגיע למקומות האלה כי תמיד תמיד תמיד יש שם קהילה מקומית ואני תמיד חושבת לעצמי שזה בטח מרגיש לקהילה המקומית כמו יומולדת! סופסוף יש תוכן שווה שבא לדבר עלינו”.
תרזה: “אנחנו מופיעות הרבה מחוץ לתל אביב. אני מאוד בעד. לדעתי זה הרבה יותר משמעותי. ברגע שאני יוצאת מתל אביב אני נזכרת שאנחנו גרות במקום מאוד מאפשר. אני חושבת שלהופיע בפני הקהילה זה לשכנע את המשוכנעים. אני תמיד מדמיינת מה יקרה אם אנחנו עכשיו נופיע בבית שמש, איפה שגדלתי. אנשים יהיו בהלם, אבל זה מרגיש לי יותר חשוב מאשר להופיע בתל אביב. אני מבינה מה יעל אומרת, כולנו מביאות תכנים שחשוב שגם הקהילה תשמע וגם חשוב לצחוק על עצמנו, אבל זה הרבה יותר מעניין בעיני תגובות של גברים סטרייטים שבאו להופעה שלנו ואמרו לנו “וואי, לא הבנתי חצי מהדברים”. הוא יוצא עם משהו שהוא באמת לא הכיר לפני זה”.
יעל: “אני מאוד שמחה לדבר לקהל להט”ב כי קודם כל אני מרגישה שאני מדברת לעצמי. אני מקווה לתת את המבט פנימה הזה גם לנשים אחרות ששואלות את עצמן שאלות דומות. זה נחמד שיש לנו גם קהל סטרייטי, אבל בכוונה שלי הרבה יותר חשוב לי שמישהי בת 19 תצא מההופעה ותגיד “וואלה, זה דווקא בסדר שאני לסבית” מאשר שגבר יצא ויגיד “מעניין, יש פה דברים חדשים שלא הבנתי””.
“לי אין כוח להסביר את עצמי לסטרייטים, אני פה בשביל הכסף”, מור מגיבה וצוחקת, “כמו שאמרתי קודם, זה סבב ב’ שלי ואני רוצה להנות ממנו. אבל לדעתי זה מגניב שמשרד ממשלתי עשה משהו ואשכרה יצר עוד תרבות להט”בית גאה. האמת היא שלא רצינו לעשות רק דברים מהבטן ומהלב ומהתשוקה, רצינו גם להתפרנס. זה יצא משהו שבסוף כן יצר את העשייה והיצירה”.
תרזה: “סטנדאפ יכול להיות כוח. אם נותנים לי במה לחמש או עשר דקות, אפשר לעשות עם זה מלא דברים. אנחנו לומדות עם הזמן איזה כוח יש לזה, כי אף אחד לא יוריד אותך מהבמה. את יכולה להגיד מה שאת רוצה, אז כל אחת לומדת מה אפשר לעשות עם הכוח הזה בדברים שחשובים לה. למשל כשקרה הנושא של התקיפה שעברתי, אמרתי שזה לא כזה מצחיק ואני לא אחת שבאה עם מסרים, נשים חזקות וזה. אבל כשהופעתי בשפגאט חשבתי על זה שיהיו שם מלא נשים וחשוב שהן ישמעו שעברתי תקיפה ברחוב והדפתי את האיש וגם הן יכולות. זה חשוב להגיד משהו בכל זאת. אם מישהי תצא מההופעה בתחושה של “טוב, אם יתקפו אותי ברחוב ואני לא בהכרח אהיה חסרת אונים”, ואני באה ומספרת שהוא בא ותקף אותי והדבר הראשון שיצא לי מהפה זה “תיזהר אני שוטרת!”, למרות שאני בכלל לא שוטרת. זה ללכת על גבול עדין, אבל אני עושה את זה גם ככה. אם אני נותנת בהופעה טיפים לקבורה זולה, אז אני יכולה להגיד גם משהו שקשור לדברים כאלה. גיליתי שזה עוד משהו שאני יכולה לעשות”.
מור קרול | הופעה בבית אריאלה
איך אתן מסכמות עד עכשיו את התקופה שאתן מופיעות?
יעל: “בחזון האישי שלי הייתי רוצה להגיע לכמה שיותר מקומות ואני מקווה שנמשיך להופיע בעוד מקומות שרחוקים מהמרכז להראות שגם שם יש תרבות להט”בית. זה גם גורם לנו להכיר מקומות חדשים ככה וזה כיף. גם בתל אביב זה כיף כי זה מאפשר לכולנו לדבר אחרת על הזהות שלנו ולצחוק על מה שכואב. אני מקווה שזה יהפוך את התרבות פה ליותר פתוחה וסלחנית, דרך ההומור”.
תרזה: “באופן אישי, בגלל שאני מדברת הרבה על אבא שלי בסטנדאפ, זה יכול להיראות חיבור קצת מוזר עם הביסקסואליות והמיניות והמוות של אבא שלי, אבל אני מרגישה שבשבילי כל פעם שאני עולה על הבמה ומדברת עליו אז הוא חי. זה נותן לי את הערך המוסף הזה. כל פעם שאני על הבמה אז הוא גם נמצא”.
תרזה: “אני לא אהיה רגועה עד שנופיע בבית שמש”.
אז עד שהן יגיעו לבית שמש, אפשר לראות את סטנדאפ ריינבואו ב1/10 בלימה לימה, להרים לאומנות להט”בית, להבין את הבדיחות בכתבה ולגלות שגם בסטנדאפ- להט”ביות עושות את זה יותר טוב.
הכותבת היא סטודנטית M.A לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, וחוקרת סטנדאפ במסגרת התואר.
