אני עומד על במה עם שיער מחומצן וסקיני ג’ינס, מוקף בזכרים מלאי אמונה, עטופים במדים ודרגות, מרגיש חריג ורק רוצה הביתה. רק רגעים לפני האולם נשטף בנאומים מלאי פאתוס ובין השאר נפרד ממתנאור המילואימניק.
הנה הגיע הרגע, הרגע בו אני משיר את השאריות האחרונות של החינוך הממלכתי הדתי שגדלתי עליו ומשליך מעליי את השכבה האחרונה של קולקטיביזם טהור. מאז ומתמיד אני מרגיש שהזהות היהודית והקווירית שלי במאבק מי תוביל את קבלת ההחלטות בחיי, על מי אשען יותר, מי תהיה זאת שתטה את הכף. ככל שאני מתבגר הזהות היהודית שלי הולכת ומצטמצמת והקול הוורוד תופס את המקום על הבמה. אני עדיין שומר על יום כיפור אבל זה כבר לא מחיבור לקולקטיביזם הדתי אלא ממקום מאוד אינדיבידואלי של לקחת חופש מכל הרעש, ועדיין כל שנה מחדש אני שואל את עצמי מה אני מרגיש לגבי זה. לעומת זאת, בכל רגע שיוצא פרק חדש של רופול אני דבוק למסך ומתרגש מהנרטיבים המהונדסים שמופגזים עליי מהמסך.
משהו במדינה שלנו מכריח אותי לבחור צד ואני שונא את התחושה הזאת, המאבק הזה של האינדיבידואליזם בקולקטיביזם, בבחירה חופשית אל מול מסורת מתיש אותי. ניצחנו במאבק על התקשורת אבל הפסדנו במערכה אל מול הצבא וכך אחרי 15 שנה אני מרגיש זר במילואים שלי, מוקף בחובשי כיפות שמאמינים בצדקת דרכם ומוכנים להקריב את עצמם על מגש הכסף. אמונה שפעם החזיקה אותי באנרגיית שיא בשבועות של הכשרה בוצית בשירות הסדיר שלי.
זאת לא שתחושת הזרות הזאת חדשה לי, כאדם גאה אני תמיד חריג מחוץ לגבולות תל אביב, אבל בשנים האחרונות אני מרגיש צורך בלתי נשלט לרוץ חזרה לעיר המקלט שלי בכל פעם שאני עוזב את גבולותיה. לא מתוך חשש שיפגעו בי, עברתי מספיק הכשרות של שנים בתחום הבטחון שיצרו לי אשליה שאצליח להתמודד עם כל מה שיגיע. הפחד שלי מגיע ממקום אחר, מכך שהיום כבר אסור לחשוב אחרת, יש מוסכמה גאוגרפית של מה מותר לחשוב באזור החיוג הזה וכל מה שנמצא מחוץ לטווח הזה הוא כבר לא שונה, הוא מטורף, הוא משוגע, על מחשבה כזאת ישרפו אותך על המוקד כאחרונת המכשפות בסיילם.
שבועיים לפני ישבתי בערב מתנדבים של האגודה למען הלהט”ב, אוירה של חרדה עמדה באוויר ומכל עבר נשמעו לחשושים של “לוקחים לנו את המדינה!”. איכשהוא היו”ר שלנו הצליחה בנאום אחד להחזיק את המתח הזה וגם להכניס את כולנו לפרופורציה. אבל הקולות שעלו אחר כך מהשטח היו חרדים בצורה אמיתית לנוכחות שלנו, ליגת החושך עלתה לשלטון וכולנו הולכים להיכחד. אני יושב שם תוהה לעצמי איך המשחק הדמוקרטי מטלטל אותנו כל כך.
בשנים האחרונות אנחנו מנהלים קרב תקשורתי על דעת קהל, על הלגיטימציה שלנו להתקיים ובתוך הקרב הזה כל אדם שמעז להביע שאת נפש על המאבק הגאה מותקף במאות חזיתות שונות. ואני יושב שם, האדים האחרונים של הזהות היהודית שלי מעיזים להרים את ראשם ולחשוב, אבל יש עוד מאבקים שחשובים לאנשים אחרים שחושבים אחרת, אלה שזיכרון השואה עוד בוער בעצמותיהם וחוששים שהמדינה הזאת כבר לא תהיה שייכת ליהודים שטראומות של פוגרום מגנות על זהותם. אלה שעדיין מאמינים שבניין הארץ והכשרת קרקעות היא עבודה מתמשכת שלא נעצרה ב-48. אבל גם הקול הזה מושתק על ידי ואני חוזר לחשוב איך אנחנו דואגים להתבצר חזק ולהמשיך להילחם על זכויות הקהילה הטרנסית או איך אנחנו מעלים לארץ את המשפחות הלהט”ביות שנתקעו באוקראינה.
הנסיעה מהערב פרידה במילואים הייתה מוזרה, תחושת הקלה שטפה אותי שהנה נפטרתי מעוד מרחב שאני צריך להרגיש בו את המתח הזה בין הזהויות. עוד מרחב שאני חש בו זר ועוד 50 דקות, כך הוייז מבשר לי, אני חזרה בעיר המקלט שלי, היכן שהמציאות מאשרת את המחשבות והדעות שלי, שם אני מרגיש בטוח להיות. אבל פעם בשבועיים לארוחת שישי אני חוזר להורים שלי בהתנחלות, אותם אנשים שגידלו אותי לתת מעצמי במקסימום שכל מקום שאהיה בו, כי אני מגש הכסף ומבין שאני לא יכול להיות יותר רחוק, וזה כואב לי, הבחירה הזאת כואבת לי ולפעמים אני תוהה אם באמת יש לי ברירה.
