צילום: נועה זני
במשך שישה שבועות כמהתי לילד
זו האמת הפריווילגיות שלי. בין הילד השלישי לרביעי עברתי לידה שקטה, כזו שהשאירה אותי ריקה וכמהה. שישה שבועות של חוסר גדול, של ריק. (לאחריהם תשעה חודשים מהולים בחרדה אבל זה כנראה לטור אחר).
אני מנסה לא לדבר בשם אחרים, על אף שאני אדם שאוהב מילים באופן מיוחד, כשאני מתבקשת לדברר סיפורים שאינם בגוף ראשון אני מגייסת את כל הענווה שבתוכי. אבל למדתי טריק שעובד לי – בתוך כל שיח לנסות לייצר תמונת מראה. ומה אם זו הייתי אני?
ובסיפור של ילדים אני באמת לא יכולה להבין את זה, אני רק יכולה להגיד שאלו היו השישה שבועות הקשים בחיי בהם רציתי תינוק כל כך (למרות שהיו לי עוד שלושה בבית, למרות שנושאת עמי רחם משל עצמי, למרות שבזוגיות ברוך ה’).
אני כותבת ומעט מתביישת- מי אני שאדבר על כמיהה לילד.
אבל מי אתם???
מי אתם שמדברים בסימני קריאה על חוק הפונדקאות הזה, ושולפים לאוויר פתרונות “פשוטים” יותר? מציעים הורות משותפת או פשוט “השלמה עם המצב”.
אז הבוקר הזה אני רוצה לכתוב לחבריי ההומואים: אמן ותמצאו את האחת.
האחת שתסתכל לכם בעיניים ותגיד, את החיים שלכם אני רוצה לשנות. אני רוצה שתמצאו את זו שתמיר אתכם מכמהים לאבהות לאבות ממש, מגברים אוהבים שכל הכנסה שלהם בחיים הייתה מופנית לקופת חסכון עבור יצירת ילד לאבות שחוסכים כסף לקייטנות של קיץ.
אמן ותיקון החוק החדש ילמד את כולנו שיעור בצניעות ונתינה.
הכותבת היא מיכל ורדיגר, מנכל”ית שב”ל – חינוך לסובלנות בציבור הדתי
