הפרסומים על רדיפת הלהט"בים בטנזניה מזעזעים את הקהילה הגאה בישראל, שמבקשת ליצור לחץ בינלאומי על ממשלת טנזניה בתקווה להפסיק את הרדיפות.
המפלגה הישראלית הגאה "שווים" הפיצה עצומה הממוענת לנציבת האו"ם לזכויות האדם, הגב' מישל באצ'לט, בה הביעה דאגה מהנעשה בטנזניה. "אנו מודאגים מאד מההודעה על איסוף שמותיהם של להט"בים", נכתב בעצומה, "פרסום הצו גרם לעשרות פעילים להימלט מבתיהם ולהתפזר ברחובות ללא מזון וללא מחסה. אנו קוראים לכל מדינות העולם המערבי לשלוח מכתבי אזהרה דומים לנשיא טנזניה ולהציג אותם מיד לשגרירי טנזניה בארצם. לא נעמוד מנגד אל מול פעילות הומופובית באף מדינה בעולם".
האגודה למען הלהט"ב הודיעה כי תערוך מפגש פתוח על מצב הקהילה הגאה בטנזניה. המפגש יתקיים ביום רביעי, 7.11 בשעה 19:30 במשרדי האגודה – בית העמותות, סעדיה גאון 26 תל אביב. "אפשר לעצור את הנעשה", אומרים באגודה למען הלהט"ב, "ב-2016 מבצע מעצרים דומה שתוכנן נבלם בזכות הלחץ והגינויים מהקהילה הבין-לאומית. בואו הצטרפו אלינו לפגישת דיון וחשיבה על הנושא".
הרוע שולט, כי אנשים טובים שותקים
עוד לפני גיבוש תכנית הפעולה של הקהילה בישראל אל מול הרדיפה בטנזניה, פעיל להט"בי צעיר החליט לעשות מעשה, והסתנן למשרדו של קונסול טנזניה בישראל על מנת להעביר לו מסר.
"הרגשתי פשוט שאני לא יכול לשתוק", סיפר הפעיל ל-WDG, "בדקתי איפה נמצאת נציגות טנזניה בישראל וגיליתי שהיא יושבת במלון מנדרין בת"א. מכיוון שהכניסה למקום מותרת לדיירי המלון בלבד, נכנסתי למלון מלווה בתיירת ועשיתי את עצמי מתעסק בטלפון. לא הזזתי את העיניים מהאייפון, אלו היו ה 60 שניות המלחיצות בחיי".
כשהגיע למעליות הבין שהוא לא יודע באיזו קומה נמצאת הנציגות. "לחצתי על הקומה ה-13 וכשדלת המעלית נפתחה המשרד היה ממש מולי. תליתי בזריזות את הדגל אבל אז עבר עובד של המלון, הורדתי את הדגל מהר ואחרי שהוא עבר חזרתי לפעולה. בסוף ירדתי 14 קומות ברגל ויצאתי מהחצר האחורית של המלון, כדי להתחמק מהמצלמות".
הפעיל, שביקש להשאר בעילום שם בשל שירותו הצבאי, מאמין שלמרות שמדובר במעשה קטן, אי אפשר לדעת איזו השפעה תהיה לו.
"אני מאמין במשפט 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה', שזה אומר שאתה לא חייב לשנות את כל העולם, אבל אתה חייב לעשות משהו", הוא מסביר, "אני מאמין בלהרים קול. אסור לשתוק. כל דבר הכי קטן יכול להוביל לשינוי הכי גדול, אנחנו לא יכולים להבין הכול, אבל לשבת בחיבוק ידיים בטענה שהמצב חרא ואין מה לעשות זה הדבר האחרון שצריך לעשות. אנחנו לוקחים חלק בהיסטוריה, את החלק המואר.
על הקיר בחדר תלויות לי כתבות על המחאה המטורפת שעשינו בקיץ האחרון, וביניהם ממש באמצע יש מכתבים שהכינו לי בני משפחתי לקראת הנסיעה למסע לפולין, בהם אחותי ביקשה ממני שאעשה הכול כדי שדבר כזה לא יחזור, וסבא וסבתא שלי ביקשו ממני שאלך עם הדגל מונף בגאווה. מאוד נפיץ להשוות את השואה, אבל הכוונה שלי שכשאנחנו כעם שלם סבלנו, לא היה מי שזעק את הזעקה שלנו. הרוב היה דומם, ובגלל זה הרוע שולט, כי אנשים טובים שותקים.
הרגשתי שההיסטוריה פשוט חוזרת על עצמה, ובתור אדם עם נפש יהודית פשוט לא יכולתי לשתוק. אני מרגיש ערבות להט"בית עם הלהט"בים שחיים חיי פחד, אני מרגיש שהם האחים והאחיות שלי. לא רציתי לחכות, וזה היה הדבר המינימלי שיכולתי לעשות באותו הרגע. קל לצעוק ולהגיד "לא עוד", אבל צריך לדאוג יום יום שדברים כאלה לא ייקרו, לא להט"בפוביה, לא גזענות, לא סקסיזם. ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואנחנו חייבות וחייבים לעשות כל מה שביכולתנו לדאוג שיהיה פה אחרת, שיהיה פה יותר טוב".
