רגע היציאה מהארון הוא חוויה מעצבת בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. בין אם הוא עבר בקלות או השאיר צלקת עמוקה, כל אחד זוכר את הרגע הראשון בו נחשף בפני הקרובים אליו, ולא פחות את תגובתם לצעד הזה.
שי ארשדי ועומר מזרחי, סטודנטים לתקשורת חזותית שנה א׳ במכללת שנקר, החליטו לשלב את סיפורי היציאה מהארון שלהם בעבודה שהכינו במסגרת קורס עיצוב חוויתי בהנחיית אירה שטרום.
“המטלה הייתה לבצע עבודה בהשראת אמן”, מסביר עומר, “אנחנו בחרנו בצ׳יהארו שיאוטה – אמנית מיצג שנוהגת לחבר בין סיפורים אישיים וחפצים אישיים ולחברם בחוטים. לאחר שקיבלנו את המשימה, ידענו שנבחר רעיון המשותף לשנינו ונושא היציאה מהארון היה הבחירה הראשונה שעלתה לנו לראש. סיפורי היציאה מהארון שלנו היו חלק ממה שעיצב את אישיותנו כיום וזהו תהליך שממשיך ללוות אותנו גם היום”.
שי ועומר הבינו כי שימוש בסיפורים רבים ומגוונים יותר יגביר את החוויה, והחליטו לאסוף סיפורים נוספים על יציאה מהארון ולשלבם בעבודה. הם אספו סיפורי יציאה מהארון מאנשים שונים, סיפורים חיוביים ושליליים, מצחיקים ועצובים, מרגשים וכואבים.
“הבנו שיש לנו אפשרות לשתף קהל צופים בנושאים אישיים שכרוכים ביציאה מהארון – לא רק מתוך הסיפורים האישיים שלנו”, מסביר עומר, “באותו הרגע הבנו שעלינו לאסוף סיפורים נוספים ולא להיצמד לסיפורינו האישיים בלבד, כך נוכל לתת תמונה כוללת יותר של חווית היציאה מהארון, שיותר אנשים יוכלו להתחבר אליה”
“היה לי חשוב לתת במה לסיפורים אישיים ולשתף אותם”, מוסיף שי, “ובנוסף, להביע שלכל אחד יש את הסיפור האישי שלו, אך הוא לא לבד והוא חלק מקבוצה, מקהילה”.
את הסיפורים השונים אספו שי ועומר בעזרת חברי קבוצת הפייסבוק הלהט”בית ״חבר מביא חבר״. הם פרסמו פוסט בקבוצה בו ביקשו מחברי הקבוצה לספר את סיפורי היציאה מהארון שלהם באופן אנונימי. את הסיפורים השונים הדפיסו שי ועומר על חולצות טי לבנות חלקות. החולצות עם הסיפורים נתלו בחלל התצוגה, כל אחת על חוט בצבע אחר, כאשר חוטים בצבעי הגאווה שנמתחו בין החולצות יצרו סבך צבעוני בצבעי דגל הגאווה בחלל התצוגה.
“בחרנו בחולצות קודם כל בגלל האיזכור הברור לארון – ארון הבגדים, והיציאה מהארון. בנוסף לכך חולצה היא פריט לבוש אישי שכל אחד בוחר לעצמו, ולמעשה חלק מהרושם הראשוני הויזואלי שהאדם בוחר לייצג כלפי חוץ. עם זאת – אנו בחרנו בחולצות לבנות ואחידות לכולם – כדי שהסיפורים יהיו עיקר הייצוג של האדם שמאחוריהם מבלי להצמד לפרטים אישיים. הצבע הלבן מנסה לרמוז על דף חדש ונקי. החוטים היו השראה מהאומנית, אשר נוהגת לקשור חפצים אישיים בעזרת חוטים. אך אנו רצינו שגם לחוטים יהיה ערך נוסף משמעותי, לא רק כגורם המקשר אלא בפני עצמם – ולכן בחרנו חוטים בצבעי הגאווה”
גם עומר וגם שי מאוד התרגשו להציג את הפרויקט, והתגובות הפתיעו גם אותם. “זו אחת הפעמים הראשונות שבהן ביטאנו בעבודה נושא כל כך אישי ובפרט את נושא היציאה מהארון”, הסביר עומר, “ידענו שחשוב לנו להציג לכיתה את העבודה, אבל לא ידענו מה יהיו התגובות. חברי הכיתה והמרצים מאוד התרגשו. ברגע שהכנסנו את כולם לחדר התצוגה השתרר שקט וחברי הכיתה רק הסתכלו והתעמקו בכל הסיפורים, החולצות, והמיצג הכללי. לאט לאט התחילו התגובות – חלק מחברי הכיתה מאוד התרגשו, חלק אף דמעו – כולם ציינו שהמגוון של הסיפורים מאוד נוגע ללב ולאט לאט התפתח דיון בנושא. הרבה מחברי הכיתה שהתביישו עד כה נפתחו והחלו לשאול אותנו שאלות – על היציאה מהארון, על הומוסקסואליות בכלל, על ההתמודדויות הכרוכות ביציאה מהארון ובלהיות הומוסקסואלים בכלל. חלק מחברי הכיתה שיתפו בסיפורים אישיים – של אנשים או קרובי משפחה שהם מכירים. הרגשנו שהדיון היה מאוד חשוב ואפשר שיח פתוח – וזו אחת הסיבות שבחרנו מראש לנסות ולגעת באנשים בעזרת סיפורים אישיים”
“התגובות היו חיוביות ותומכות”, מוסיף שי, “בן זוגי מאוד התרגש ותמך בי לכל אורך הדרך. אימי שיתפה את הפוסט אודות הפרויקט בפרופיל שלה. התרגשתי מכך מאוד וקיבלתי תגובות חיוביות מאוד ונרגשות ובפרט על התמיכה של אימי”.
“אמנם לא הייתי בארון לפני הפרויקט, אבל התרגשתי כי זו הפעם הראשונה שסיפרתי על היציאה שלי מהארון באופן כל כך נרחב”, מסכם עומר, “מבחינתי ההצלחה הכי גדולה הייתה לראות את התגובות, ולראות שהסיפורים האישיים באמת נגעו באנשים וגרמו להם להתנתק ממה שהם שמעו והכירו – להתנתק מהסטיגמות, לשאול ולהתעניין , ולראות את האדם שמאחורי התגיות שהחברה מדביקה”.
