Mars מאת ליאור תבורי | צילום: רום ברנע
אמנות המחול נתפסת פעמים רבות כאנטיתזה מוחלטת לגבריות, וגברים העוסקים במחול מוצאים את עצמם בוחנים את הגבריות שלהם.
הכוריאוגרף ליאור תבורי, שעוסק במחול מגיל 5, בחר לבסס את היצירה “מארס” על האספקטים השונים של הגבריות, ולבחון באמצעותה את היחס שלו, של הרקדנים ושל הסביבה למושג הגבריות.
“התחלתי לרקוד בבית בסביבות גיל 5”, מספר תבורי, “בגיל 6 התחלתי לרקוד בסביבה יותר מקצועית בלהקות פולקלור ושם צמחתי. הזהות הגברית בעולם הפולקלור היא מאד מסוימת – הגברים הם החזקים והם אלו שמרימים את הבנות. הצבר מאד חלוץ, והבנות מסתובבות ורוקדות עדינות ונאיביות.
בגיל 15-16 ידעתי שאני רוצה להיות רקדן מקצועי והתחלתי לפנטז. באופן אוטומטי הפכתי לחריג וכמובן שכולם הניחו ישר לגבי הנטייה המינית שלי. התחלתי להתאמץ על מנת לשמור על הזהות הסטרייטית שלי כדי להדוף את זה. לא יכולתי להבין או לדעת, כי להיות הומו זה נחשב חריג ורציתי להשתלב, שיהיו לי חברים, להיות מקובל ולהרגיש חלק מקבוצה, ולהצהיר או אפילו לחשוב אם אתה גיי או אם מותר להיות גיי לא היה בראש שלי בשלב הזה”.
20 שנה אחרי שחווה את אותן התחושות, החל תבורי לעבוד על היצירה מארס, בה הוא עוסק לראשונה בכל התחושות שליוו אותו בכל צעד בעולם המורכב של ריקוד וגבריות.
“לקחתי את התחושות שהרגשתי בתקופות שונות בחיי, מהילדות ועד הצבא, וניסיתי להכניס אותן לתוך היצירה. יש שם רגעים שקשורים בבושה ובהסתרה שקשורים לעבר שלי, והיצירה עוסקת בכל הנושאים שנגעתי בהם, החל מיציאה מהארון, בושה, מיניות ואהבה”.
על מנת לוודא שהוא מצליח להעביר את המהות של היצירה, תבורי בחר לבנות קאסט בעצמו ולא להשתמש בקאסט קיים.
“הקמתי את הקאסט ובחרתי כל אחד מהם בקפידה, הרקדנים האלה עברו איתי את כל שלבי היצירה, מהחששות דרך התכנון ועד הלידה. בחרתי ארבעה ארכיטיפים שישרתו את היצירה, את המהות ואת הכוונה. בחרתי ארבעה גופות גבריים שהם שונים אחד מהשני, במטרה לחקור את הגוף עצמו.
היו חזרות מאד אינטנסיביות בהן בדקנו גבולות פיזיים גם בהיבט הגברי, שזה חלק מאד מרכזי שהיצירה מתעסקת בו – מהו גבר, מהי גבריות ומהי פיזיות גברית בכל מיני אספקטים. בדקנו את הדבר הזה עם השראות מעולם הקולנוע הכתיבה והספרות, ודרך החומרים האלה יצרנו חומרים פיזיים לגוף, כולל מילים פיזיות שהפכו לתנועות.
בנוסף, הכנסנו לסולו של כל רקדן גם את הסיפור של הרקדן עצמו, בשביל לתת עוד אפשרויות לתנועה ולמערכות יחסים שנובעות מתוך היצירה הזו. בכל אחד מהרקדנים יש המון צבעים, הם רביעייה מאד שונה שלא מגיעה מאותן אסכולות”.
צילום: אדיר מיוחס
היצירה, שנכתבה עבור פסטיבל “הרמת מסך” 2020, שיועד במקור להיות משודר בזום, שודרה און ליין במסגרת פסטיבל ועכשיו עולה לבמה.
איך מתבצע התהליך של בניית יצירה שמיועדת מראש לזום?
“במשך כל התהליך ניסיתי לעשות יצירה עבור במה. אחרי שסיימנו את היצירה התחלנו לחשוב בעל הכוונות הויז’ואליות ולהתאים אותה לזום זו הייתה חוויה מעניינת שלימדה אותי המון על הדרך בה הצופים רואים את היצירה שלי”.
היו חלקים ביצירה שידעת מראש שאתה רוצה שהם יהיו?
“ידעתי שחייב להיות דואט בין שני גברים. ויש דואט מאד סוער בין שתי דמויות שהוא אחד העוגנים הראשונים ביצירה – הוא נע בין ריקודים סלוניים לעולם מאד עכשווי ואני ממש רואה את עצמי שם בתור ילד ונער מתבגר. יחד עם זאת, אני לא בטוח שהייתי מאפשר לעצמי להעלות אותו לבמה לפני שנתיים שלוש”.
מה השתנה בשנתיים האלה?
“אני בזוגיות 11 שנה ואני חושב שגם הבחירה לעשות את מסיבת האהבה שלנו הייתה שלב בהשלמה שלי ובחיבור שלי לעצמי, ואני לא בטוח שלפני שנתיים הייתי מעז לעשות כזה דבר. בשביל לעשות את זה על הבמה שזה הדבר הכי חשוף, כל דבר שעושים מרגיש שאני רואה את הפחדים הדאגות החששות. אבל בסופו של דבר המחול הוא המהות שלי, וכשזה מתגשם זו פנטזיה שמתרחשת. היצירה היא כמו ילד, ולהעלות יצירה לבמה זה לא פחות מהתרגשות של לידה”.
