לעלות על במה ככה, כמו שאני

אחרי שנים בהן שימחה והצחיקה רווקות, גילי בסון מופיעה בדראג כואב ומרגש שמחזיר אותה להופעות הראשונות כבלאדי מרי, שאפשרו לה להביע את עצמה


אני זוכרת את הרגע שבו הייתה לי הארה. שמשהו בתוכי התחיל לזוז, וגלגלי המח שעד עכשיו חרקו שיניים התחילו להסתובב בקצב מטורף.

זה היה יום חם, שטוף שמש. אני הייתי בת 16 בראש ובן 16 במציאות, וניסיתי להבין את מקומי בעולם. לא התעסקתי במיניות, היו לי רק פנטזיות מודחקות על גברים ותקווה שהכל יעבור ואהיה רגיל. אבל באותו יום הבנתי שלא באתי לעולם הזה כדי להיות רגילה, יש יותר מדי רגילים גם ככה, והעולם לא צריך עוד אחד.

זה היה בגן העצמאות במופע "וויגסטוק". נסעתי לשם בספונטניות עם מי שהיום הוא החבר הכי טוב שלי, למרות שאז היה משהו במוחצנות שלו, שנרתעתי ממנה ונמשכתי אליה בו זמנית. נסעתי עם הסעה מאורגנת לעיר שבה נולדתי ולא גדלתי – ת"א, לראות מופע שסקרן אותי ולגלות עולם שלא באמת הכרתי. שם חזיתי בתופעה שנקראת מלכות דראג. כמויות הפייטים שסנוורו את עייני גרמו לי להבין שאם טבועה בי נשיות אני יכולה להביע אותה על הבמה, ואולי מאוחר יותר להתעסק במה שהולך מאחורי הקלעים.

האופנה, האיפור והמשחק הפכו נר לרגלי. משהו בי קם לתחייה וקראתי לה "בלאדי מרי". הרבה זוגות עקבים הוחלפו וים של פאות וריסים, שהביאו את הדמות הזאת למחוזות רחוקים משחשבתי ודמיינתי. הפאם פטאל שיצרתי חלחלה אל עמקי נשמתי ואפשרה לי להיות גדולה מהחיים על הבמה, ושם דבר מחוץ לה.

כשעברתי לת"א אחרי התיכון הייתי נחושה לכבוש את העיר. מועדון ה"דיווה" המיתולוגי הסכים איתי שיש לי חלק בעולם הזה ומצאתי את עצמי הרבה על הבמה שם. גם במועדונים תפסתי לי מקום מכובד אך לעולם לא לקחתי מיקרופון ליד או השמעתי את קולי, השארתי את השירה לזמרות הכי גדולות שיש ואני רק עשיתי עם השפתיים, וזה עבד. הייתי שר, מלכה, פיה, שדה וסתם כוסית.
אחרי המופע, כשכולם הורידו איפור, היה לי קשה לצאת מהדמות, לא כי רציתי לחיות דמות אלא כי רציתי לחיות אותי.

ימים הוכיחו שיש בי משהו אחר, שאני לא גבר שמגלם דמות אלא גילי שעולה על הבמה ונותנת את השואו שלה

התחום הזה הוא תחום מבדר, וכך הרצון להיות עצמאית ולהקים עסק משלי וכמובן לחסוך לבאות הביא אותי לראשנה להתמודד עם משהו שעד אז פחדתי ממנו. להיות כוסית אני יודעת, אבל להצחיק? להחזיק ערב שלם לבדי בלי תלבושות מתחלפות כשכל העיניים נשואות אליי ומחכות לצחוק הגדול?

עוד בנושא:  "דראג מאתגר לא רק את הדיכוטומיה המגדרית, אלא גם את הדיכוטומיה של אדם - חיה"

יצרתי ערב בהשראת ענקיות הסטנדאפ האמריקאיות – ג'ואן ריברס וקטי גריפין שהערצתי. ראיתי כל בדיחה, ספגתי כל ניואנס שלהן והתחלתי לחקות אותן ולבדוק מה עובד לי יותר ומה פחות ואיך אני הופכת את זה לשלי.

אמני דראג נחשבים וגדולים ראו בי סוג של קוקסינל, כוסית מרשימה אבל בטח לא משהו מצחיק. "לא חכמה להיות יפה, זה לא דראג", הם אמרו לי ואולי גם צדקו. כי הרי ימים הוכיחו שיש בי משהו אחר, שאני לא גבר שמגלם דמות אלא גילי שעולה על הבמה ונותנת את השואו שלה. ולעצמי הוכחתי שאני יכולה להיות יותר מיפה, שיש לי כח שווה ערך לנשק חם: להצחיק. לצחוק יש המון כח, הוא גורם לקהל לאהוב אותך ולרצות ממך עוד, קהל שנהנה מזמין שוב וכך הפכתי למלכת דראג למסיבות רווקות.

היו לי יחסים אוהבים עם הבנות שהזמינו אותי. אני חלק מהאירוע שלהן, מהרגע הזה שבו הן מתחתנות, מהפשטות הזאת שבאה להן בקלות ולא מובנת מאליו לי. אני בטוחה שגם להן קשה למצוא חתן ראוי, אבל מהרגע שהם מצאו מסלול ברור להן איפה זה נגמר. ואיפה שאצלן הכל מתחיל אצלי הרבה פעמים זה נגמר.

את המשפט: "אני מתאהב בך, ואני לא אוכל להתחתן איתך אז עדיף שנעצור את זה כאן", שמעתי כמה פעמים בחיי. לשמחתי התאהבו בי, לצערי אף אחד לא היה מספיק חזק להמשיך את זה למרות הכל. ואני לא בן אדם של פשרות, אני הלכתי עד הסוף.
מאז השינוי השתנה גם היחס שלי אל הבנות ואל היכולת להצחיק שהתברכתי בה. אני לא מציגה את עצמי כמלכת דראג, כגבר מחופש. הן יודעות שעברתי שינוי ואפילו כתבתי על זה קטע סטנד-אפ שקורע אותן מצחוק ומקליל את כל העסק, חלקן שומרות על קשר בפייסבוק והכי מחמיא שהן מבקשות טיפים על איפור ושמירה על הגוף.

אין לי ספק. להצחיק אני יודעת, זה שומר עלי גם כשרע לי וזה נוסק לגבהים כשהכי טוב לי בעולם. עולם כמנהגו נוהג, אני את השינוי עברתי אבל הבנות עדיין מתחתנות, ועדיין חוגגות, ואני איתן. זה הלחם שלי לצד דברים אחרים שאני עושה ומאפשר לי שחרור. אבל המח דורש יותר, הגוף רוצה עוד. מה הטעם בשינוי פיזי אם אין מנטלי?

עוד בנושא:  חנה קליין נפרדת ממרשה פרידמן: "כעת היא בגן-עדן של נשים גדולות ולוחמות"

גילי8.7
בת"א היום יש מקום אחד שעוד רגע הוא היה ואינו – ה"אוויטה". ערבי הדראג שם הפכו לשם דבר ואפשרו לצופים מושבעים של האומנות הזו לבוא ולחזות בענקיות דראג לצד חדשות ובדרך שלהן להציג שיר כזה או אחר.

הקסם האמיתי של המקום הוא באפשרות שהוא נותן לכל מי שמופיע להחליט מה היא עושה ואיך, שם לא צריך להתחנף לקהל. הרבה פעמים הייתי מגיעה ובודקת אם נאמבר מסוים עובד או לא , איזה לוק מתאים לבמה ואיזה פחות וגם מזכירה להרבה שאולי שכחו ש"אני מרי לנצח".

השבוע נודע לי שהמקום עומד בפני סגירה, מה שגרם לי לבקש להופיע ולא לחכות שיזמינו אותי. היה לי ברור שאני לא רוצה סתם שירים, לא באה להצחיק או לשעשע, יש לי פה במה למשהו אחר. נתתי לקהל את מה שהוא רוצה ממני – חיקיתי את שר האגדה וההשראה שלי בבגד ובתנועות, ביצעתי שיר מועדונים מהתקופה של אז, שבלאדי מרי כיכבה באמת, אבל את הפינלה השארתי לי. לא מה שהקהל רוצה, אלא מה שאני חושבת שנכון. בחרתי בשיר של היהודים "הימים שלנו", כי בשלי אין כרגע מרגוע וזה מתאים לי.

שמתי בגד מהופעה אחרת, סוג של כלה משוגעת, מרחתי את האיפור וויתרתי על העגילים, לא רציתי נעלי עקב גבוהות, לא באתי להרשים. רציתי לצרוח כמו אורית. הקסם האמיתי הוא לא בלשיר את הזעקה אלא לשחק אותה, להראות את הכאב שבפנים. וזה לא שרע לי אבל יש גם רע, ויש גם במה להביע ולשחרר, אז למה רק להצחיק?

השיר התחיל להתנגן ויצאתי אל הבמה, חשפתי את הלוק ומחיאות הכפיים נשמעו, לא היה אכפת לי אם יאהבו או לא, התמקדתי במילים וחזרתי אל המשמעות האמיתית של השיר, נפלתי וקמתי ברגליים חשופות ואיפור מרוח, עצמתי את העיניים והזזתי את השפתיים. כשהשיר הסתיים נשמעו מחיאות כפיים גדולות יותר והתרגשות של אנשים. התרגשתי גם אני והודיתי על ההזדמנות לעשות משהו שונה, אולי פחות נוצץ ומצחיק אבל בהחלט שלי.

נגשו אלי אנשים מהקהל ואמרו שנגעתי בהם ועשיתי להם את זה והם המומים. הייתי המומה גם אני. זה החזיר אותי לתקופה אחרת, לזיכרון ראשון. כמעט שכחתי שאני לא רק מצחיקה. שהכח שבצחוק עזר לי המון ובנה את התכניות שלי לעתיד.

הגיע הזמן להמשיך הלאה את מסע חיי ולצד הצחוק גם לפנות מקום לרגש, להגשים עוד חלום אחד שאסור שיישאר בתוכי ולעלות על במה ככה, כמו שאני.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן