Photo by cottonbro from Pexels
לפני מספר ימים חשף הילו גלזר בכתבה ה”הארץ” עדויות על פיהן בוועדה הבוחנת את העסקתם של עובדי בריאות נשאי HIV, הרופאים חווים התנהלות מטרידה, פולשנית, פוגענית ולא-חוקית לשיטתם. על פי העדויות שהובאו בכתבה, נשאלו הרופאים שאלות מטרידות ופוגעניות המתייחסות ישירות לנטייתם המינית ולחיי המין שלהם, בהן שאלות כמו: האם הם הומואים, האם קיימו יחסי מין מלאים, מה מספר הפרטנרים המיניים שהיו להם, האם צרכו שירותי מין, האם השתמשו בסמים ואפילו איך הם גמרו.
חלק מהעדויות מוכרות לנו היטב, לחלקן נחשפנו רק לאחרונה והזדעזענו. לפי משרד הבריאות, מטרת הוועדה היא לבחון האם יש להתיר או להגביל את המשך עבודתו של עובד הבריאות נשא HIV, במטרה להגן על מטופליו ושלום הציבור. הוועדה אמורה להתייחס לנתונים רפואיים קליניים הנוגעים לרמת העומס הנגיפי ואי-היכולת להדבקה, ולהכריע לפיהם. בפועל, על פי העדויות, נחקרים הרופאים באופן חודרני ומשפיל על הרגלים מיניים, נטייה מינית, פרקטיקות מיניות ועוד.
תגובתנו לנושא העולה בכתבה היא חד משמעית – “לא אמור להיות כל הבדל בין רופא שחי עם HIV לבין רופא שאינו חי עם HIV בנוגע למידע שעליו לספק למשרד הבריאות לגבי נטייה מינית, מחלות מין שהיו לו בעבר, הרגלים מיניים, אורח חיים והפרקטיקות המיניות בהן הוא עוסק, ואמינותו אינה נדרשת לעמוד למבחן על פי קריטריונים אלה”.
לא ברור לנו מדוע ישנה ציפייה מרופא נשא HIV לשתף ועדה פורמלית של משרד הבריאות בפרטים אינטימיים מחייו האישיים ואמינותו צריכה לעמוד במבחן, בעוד שמרופא ללא HIV אין כל ציפייה כזאת. הרי אין שום קשר בין הרגלי המין של רופא והאופן שבו הוא נדבק לבין יכולתו להעביר את הנגיף למטופליו, כך שוודאי שאין כל סיבה מוצדקת לחיטוט מהסוג הזה וככל ששאלות כאלה אכן נשאלות, מדובר בחריגה של הוועדה מסמכויותיה.
אבל אם מודים על האמת, הרי שהבעיה היא לא רק מוסדית. בעבודתנו בוועד אנחנו עדים לציפייה הזאת להתערטלות וחשיפה גם במרחבים נוספים – במקומות עבודה, דייטים ראשונים, סטוצים, אפליקציות היכרויות ואפילו בעת קבלת שירותים רפואיים וקוסמטיים, מופנות ציפיות מאד ספציפיות כלפי אנשים החיים עם HIV, הדורשות הכרזה על הסטטוס, עוד לפני הסיטואציה האינטימית הראשונה.
האם יש ציפייה לספר בדייט ראשון על נטילת טיפול בחרדות? על סכרת? על עודף כולסטרול? יהיו שיאמרו שמצבים רפואיים אלה, בשונה מ-HIV, אינם מדבקים, אך הרי שטענה זו ניתנת להפרכה מדעית קלה ופשוטה, שכן מוכח מעבר לכל ספק שגם נשאות HIV תחת טיפול ובסטטוס אנדיטקטבל (עומס נגיפי מתחת לסף הזיהוי) אינה מדבקת כלל.
מטופלים רבים משתפים אותנו בחדרי הטיפול בוועד מחוויותיהם על התחושות שציפייה זאת מייצרת: “HIV הוא אחד הדברים הכי אינטימיים בחיים שלי ואפילו אנשים במעגל הכי קרוב אליי לא יודעים את זה, אז איך אני יכול לספר את זה לפני שבכלל נוצרת מערכת של אמון? ולמה אני צריך אם מוכח מדעית שבסטטוס אנדיטקטבל אני לא מדבק? למה אמור להיות הבדל ביני לבין כל אדם אחר שיוצא לדייטים או עושה סטוצים לגבי הציפיה לפתוח את התיק הרפואי שלנו בפני אדם כמעט זר? הברירות הן או לספר לפני ולחוות דחייה לא מוצדקת, או לספר אחרי ולהיחשב כמי שמעל באמון?”.
וודאי שיש ברירות נוספות, וודאי שיש מקרים של שיתוף, הבנה וקבלה, וודאי שיש מקרים בהם חשיפת סטטוס היא חשובה ורצויה, כאשר היא נעשית ברגע הנכון עבור האדם החיובי ל-HIV, מתוך תחושת אמון הדדית, בהתאם לסוג הקשר הנרקם, מתוך רצון אמיתי, מתוך צורך לשתף ולא מתוך כפיה ולחץ. אבל במקרים רבים מדי, האקלים החברתי סביב HIV מתעלם מהעובדות המדעיות ויוצר מצב שבו מצופה מהאדם החיובי איזו כנות, שותפות וחשיפה שלא מצופה מאף פרטנר מיני אחר.
בסקר שערכנו לפני כשנה וחצי באמצעות מכון “מאגר מוחות” בקרב האוכלוסייה הכללית, תחושות אל קיבלו אישוש. 96% ממשתתפי הסקר טענו כי כל אדם החי עם HIV צריך לספר לפרטנר המיני על הסטטוס שלו, 83% אף הגדילו לעשות והשיבו שצריך לחוקק חוק שיחייב זאת. למעלה משליש מאמינים שאדם החי עם HIV חייב לשתף בכך את מנהלו במקום העבודה.
תפיסות כאלה אולי היו מובנות בימים רחוקים בהיסטוריה בהם המידע לגבי HIV ודרכי העברתו היה מעורפל, אבל בשנת 2022 זה כבר עניין תמוה, בעיקר כשמדובר בגורמים בעלי ידע רב על HIV, כמו משרד הבריאות או הקהילה הגאה. הלא ידוע כבר זה זמן שאדם שהוא אנדיטקטבל הוא אדם שעושה סקס תחת אמצעי מניעה, הוא אדם שיודע את הסטטוס שלו ויודע שאינו מדבק כלל. זאת לעומת אדם שאיננו יודע את הסטטוס שלו ועושה סקס להנאתו, ללא אמצעי מניעה. כלומר, אדם שהוא אנדיטקטבל, הוא אדם שלוקח אחריות בתוך הסיטואציה.
אנו עדים בעצם למוסר כפול בו נדרש האדם החיובי לשתף פרט אינטימי בחייו, ואילו האדם השלילי לכאורה, זה שלא בהכרח שומר על שגרת בדיקות, ואולי לא מקפיד על מין מוגן, אינו יודע את הסטטוס שלו, נוהג לא פעם בחוסר אחריות, אך עליו לא מונחות ציפיות אלה.
לגבי מרחבים שאינם מיניים, הרי שאין כל חשש להעברת הנגיף במגעים יומיומיים, וכאשר מדובר בפעולות בעלות סיכוי זניח לחשיפה- הרי שממילא מי שיודע מה הסטטוס שלו ונמצא תחת טיפול ומעקב הוא אינו מדבק כלל.
ולכן עולה התהייה, אולי לא מדובר רק בפחד מ-HIV? רבים יודעים כבר היום מה זה סטטוס אנדיטקטבל, ועדיין רבים בוחרים לפסול המשך קשר על פי סטטוס זה. ביותר מדי מקרים, על האדם החיובי מונחת הציפייה והחובה להתוודות כלפי גורמים שונים במצבים שונים, ואפילו כאלה שאינו מכיר. להתפשט ולא רק מבגדים. ואולי להתוודות היא המילה הקולעת יותר, כי אולי עמוק בפנים אנחנו כן חושבים שהוא חטא? היה חסר אחריות? לא מוסרי? אולי הוא אדם שיש לבדוק את אמינותו, יותר מאשר את אמינותו של אדם ללא HIV? כמעט שליש ממשיבי הסקר מאמינים שאדם החי עם HIV הוא מופקר יותר מבחינה מינית, אז אולי הפחד הוא מהאדם החיובי עצמו? אולי מראש החברה זוקפת לחובתו חוסר אמינות, חוסר אחריות, או חוסר מוסריות מעצם הידבקותו?
העובדה שאפשר לקיים חיים מלאים בבריאות טובה לצד HIV וש”HIV הוא כבר לא ביג דיל כפי שהיה פעם” הפכה כבר למטבע לשון. גם העובדה שאדם חיובי ל-HIV בסטטוס אנדיטקטבל הוא אינו מדבק כלל כבר הופכת להיות יותר ויותר מוכרת בציבור הרחב, ובקהילה הגאה במיוחד. אבל בכל פעם אנחנו מקבלים תזכורת לכך שעל אף ההתקדמות הרפואית הרבה, בהיבטים מסוימים, לא התרחקנו מרחק רב מהדעות הקדומות של ימי האיידס.
הכותבים הם מור ארם, עו”ס, מנהלת המערך הפסיכו-סוציאלי בוועד למלחמה באיידס ועידן ברק, מנכ”ל, הוועד למלחמה באיידס
