Pixabay | cc0
חוזר מתל אביב אחרי יום ארוך ומתיש, כבר מאוחר. יורד מהמונית שלקחה אותי מתחנת הרכבת, מביט ברחוב השקט והחשוך במבט אבהי… סוף סוף הגעתי הביתה.
עומד לפתוח את שער הברזל הגדול ורק אז אני מבחין בו בחושך מולי, כל כך קרוב אלי, נשען על מכסה המנוע של מכונית כהה וזרה, מביט בי, קפוא.
ואז אני שומע אותו: “אתה יריב?”
“כן”, השבתי בחשדנות מדודה.
“אתה יכול להכנס רגע לרכב, אני מעוניין לדבר איתך”
“נראה לך?” השבתי לו תוך כדי שאני סוגר אחרי את שער הברזל, שעכשיו חצץ ביני ובין הזר הגבוה שעמד מולי, מנסה בכל כוחי להסוות את הפחד מהזר שארב לי בחושך.
אני לא מעיז להסיר ממנו את המבט שלי, ממתין שיעזוב את המקום, ואז הוא אומר בקול יבש: “טוב, אז זה בשבילך”, כאילו התכונן לסרוב שלי, והגיש לי מעל השער המוגף, מעטפה עבה חומה.
“מה זה?” שאלתי משאיר את ידו המושטת יתומה.
“המעסיקה שלי ביקשה שאמתין עד שתקרא ותגיד לי מה התשובה שלך”.
קולו היה ריק מאד, מונוטוני, כמעט מכני, אפילו המבט שלו היה קר ולא נטש את עיני ולו לשניה אחת.
“חשוך כאן” אמרתי, “אני יורד לכניסה, ואקרא שם”. עניתי ומשכתי בחוסר חשק מופגן את המעטפה העבה מידו שעדיין הייתה מושטת לעברי כל הזמן הזה וירדתי במורד גרם המדרגות, מקשיב לצירי הברזל הדוממים, מוודא שהוא לא עוקב אחרי לתוך חצר הבית. כשהגעתי לדלת הכניסה מיהרתי להכנס אל תוך הבית, הגפתי את הדלת ונעלתי מיד.
הוא היה יותר מבוגר ממני, רחב כתפיים, מזוקן, תמיד אפוף ארשת רצינית, מנותקת, אבל במיטה הוא נהג לטרוף אותי, בכוחניות מוגזמת, נתתי לו, הרגשתי שהוא פורק
הסדרתי נשימה והבטתי בכיס הנייר החום שהיה נפוח וכבד מידי, נותרתי שעון בגבי על הדלת הגדולה, וביד מהססת פצעתי את עטיפת הנייר הדקה, חושף ערמת שטרות מפחידה ונייר לבן, מגוהץ ומקופל.
הנחתי על השידה את הכסף ואת גופת הנייר המבותרת ופתחתי את קיפולי הנייר, חושף מולי כתב יד נשי מובהק, רק כמה שורות.
“אני מבקשת שתפסיק להפגש עם בעלי (ושמו) אסור לו לדעת שפניתי אליך, אני מבקשת שתנתק ממנו כל קשר מיידית – יש במעטפה פיצוי הולם”
כן, הוא באמת סיפר לי שהוא נשוי, ושהם לא מתגרשים בגלל העסק המשפחתי הגדול והרכוש, לרוב דיבר עליה אחרי הסקס, פורק מעצמו יסורי מצפון של אחרי, אבל המפגשים הגנובים שלנו בחודשים האחרונים מאז פנה אלי לראשונה ב’אטרף’ היו עבורי לא יותר מסטוץ עם גבר נשוי, מבוגר ודיסקרטי שהפך לסידור נח. הוא היה יותר מבוגר ממני, רחב כתפיים, מזוקן, תמיד אפוף ארשת רצינית, מנותקת, אבל במיטה הוא נהג לטרוף אותי, בכוחניות מוגזמת, נתתי לו, הרגשתי שהוא פורק. לפי השעון היקר והחליפות שנהג לפשוט בחדר השינה שלי הבנתי שהוא איש עשיר, כנראה עשיר מאד.
מה אני עושה עכשיו?
עליתי חזרה לשער הכניסה, הזר נותר לעמוד בדיוק באותה נקודה בה נטשתי אותו, כמו זקיף שממתין להוראות מאדונו, הצלבנו מבטים ומסרתי לו את המעטפה הקרועה. “קח, ותגיד למעסיקה שלך, שאני לא רוצה את הכסף שלה, ותמסור לה שהתשובה שלי חיובית ושאני לא רוצה לשמוע ממנה יותר”.
הוא הביט בי, לקח ממני את המעטפה, נכנס לרכב המפואר ונסע משם. התיישבתי על אדנית האבן בכניסה לחצר, שלפתי את הנייד ולחצתי על החייגן…
השיחה איתו הייתה קצרה וקרה מאד, הוא סרב להבין מה קרה פתאום שהתהפכתי ככה, התעקש לראות אותי למחרת, לדבר בארבע עיניים, אמר שקנה לי שעון בחו”ל, הדפתי אותו בקול יבש, מחושב ומכאיב וניתקתי.
הוא המשיך להתקשר, במשך שעה שלמה לא פסק הנייד שלי להציג את הכינוי שלו מ’אטרף’ ונותר מיותם מאוזן קשבת.
בסופו של דבר התקשרתי אליו, קולו היה שבור, הוא התוודה שהוא מרגיש משהו כלפי, שהוא רוצה להמשיך להפגש, שאל מה קרה פתאום, גילה חשדנות פתאומית שהלכה והתגברה ככל שסרבתי לתת לו הסבר הגיוני…
ואז אמרתי לו ביובש: “הכרתי מישהו חדש כשהיית בחו”ל ואני רוצה לתת לזה צ’אנס, אני לא יכול להפגש אתך יותר ואל תתקשר יותר”.
ניתקתי לאט… הספקתי לשמוע אותו נשבר בצדו השני של הקו והשיחה נותקה… לתמיד… אבל אם עשיתי את המעשה הנכון, למה אני מרגיש כל כך חרא?
