למה אני מרגישה יותר דתייה מאז שאני עובדת עם להט”בים דתיים?
כי מאז שאני עובדת עם להטבים דתיים המילה “אמונה” הפכה לאחת המילים הכי משומשות אצלי.
כי בורא עולם היה נוטה לקבל ממני הגדרות יותר מסוייגות כשעבדתי עם הציבור “הכללי” ופתאום הוא שוב באופן מילולי: אלוקים, הקדוש ברוך הוא. וזה מרעיד בהרבה מובנים.
כי המילה “רב” או “רבנית” ו”רבה” חזרו לחיי אחרי שנים של הפסקה מתודית. ושוב, ממש כמו אז בימי האולפנה, יש בי אהבה לשיח איתם גם כשהוא מורכב (הי הרב מוטי. אתה יודע שהתגייסתי, השתחררתי, טיילתי התחתנתי ונותרתי דתייה על אף אותו שירות (משמעותי) שעשיתי?)
ופתאום מילים כמו קידוש ה’ (יא אללה עליך הרב בני לאו) או חילול ה’ (לא עושה שיימינג אבל יש לי מידי הרבה דוגמאות בראש) נהיו חלק מהשיח היום יומי שלי.
כי פתאום “תורה ועבודה” שהיו על חולצת התנועה שלי שנים חזרו להיות ערכים מנחים. גרסה קודמת של קודש וחול. של איזונים בחיים. אם תרצו של “לייף וורק באלאנס”.
כי אני (אני!) האדם האנטי סקטוריאלי שחשבתי שאני, עובדת בשליחות שני סקטורים שמיום ליום האהבה שלי אליהם מתעצמת וגם השייכות- הציבור הדתי והקהילה הלה”טבית.
כי בסוף במובן הכי פשוט שיש אני מאמינה ש”הכל ברא לכבודו” ונשבעת שאני פוגשת לאחרונה כאלו יצירות פאר שהוא ברא. חלקם נמשכים לגברים, חלקן לנשים, חלקן גם וגם אבל מדובר ביצירות פאר של ממש.
כי אני קמה בבוקר עם משמעות ש”כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו” ועשייה במרחב של שונויות, כי הבדל בין קבלה להפניית גב היא הבדל שבין חיים למוות. מטאפורית ולצערי גם בפשיטא של הדברים.
כי יש משהו בלעבוד עם הקהילה הלהטבית שמאוד מחדד לך את המסע שלך בלהיות מי שאתה והזהות הדתית היא לחלוטין חלק ממי שאני.
הבתמונה: קרוב ל500 אישה ואיש מקשיבים לרב אמיץ אחד, הרב בני לאו, שגורם לי לשבת למלמל “איזה קידוש ה'”. ואני חושבת שבשום צורה בפיד שלי לא יכולתי לכתוב את צמד המילים “קידוש ה'” בלי המילה להט”ב ולהרגיש שזה כל כך עושה שכל, לכל כך הרבה אנשים. ואותי זה פשוט מרגש.
הכותבת היא מיכל ורדיגר, מנכ”לית ארגון שב”ל – תמיכה וחינוך לסובלנות בציבור הדתי
