רותי שטרן מוצאת בסרט קרול את מה שלא מצאה בכל שיעורי ההיסטוריה בבית הספר – היסטוריה לסבית
אחד הדברים המדהימים בעיני בהיסטוריה לסבית הוא שאני יודעת המון, גם בלי לקרוא על זה או לשמוע. בתוך תוכי קיימים הפחדים והחרדות שנובעים מהתייחסות ללסביות וללהט”בים בכלל בכל מהלך ההיסטוריה, והרי לא שמעתי את הסיפורים האלה מעולם.
כשהבנתי שאני לסבית, הבנתי פתאום למה אף פעם לא התעניינתי בהיסטוריה. תמיד חשבתי שזה בגלל שמדברים על מלחמות ולא על חיי היום יום, או בגלל שההיסטוריה היא תמיד מנקודת מבט גברית, אבל כשהבנתי שאני לסבית הבנתי שפשוט ההיסטוריה שניסו ללמד אותי בבית הספר, ההיסטוריה שנמצאת בספרים ובסרטים ובתוכניות הטלוויזיה, היא פשוט לא ההיסטוריה שלי.
האירוע הראשון שהייתי בו כלסבית היה טקס יום השואה במרכז הגאה. ההכרה בזה שאת כל ההיסטוריה, ואת השואה בתוכה, לימדו אותי לא רק מזווית יהודית אלא גם מזווית סטרייטית. כשנסעתי שנה או שנתיים אחר כך לאושוויץ נסעתי כלסבית, כדי להתאבל אבל גם כדי להתמודד עם הפחדים שהשואה ה
כניסה בי כלסבית. כשגיליתי שהומואים לקחו למחנות, אבל לסביות שהתחתנו ועשו ילדים לא, זה נתן לי עוד סיבה אפשרית למה הדחקתי את הלסביות שלי, התחתנתי עם גבר וילדתי ילדות.
החוסר ההיסטורי הזה נמצא בכל מקום. גם במחשבה שהיום יש יותר מאיתנו בגלל הפתיחות כביכול, וגם ההסתכלות עלינו כעל מיעוט שצריך לקבל, כי יש שקיפות היסטורית לגבי מי מהמנהיגים הגדולים של העולם היו להט”בים וכמה מאיתנו הובילו מהפכות ושינויים חברתיים.
תמונות של נשים שהצטלמו יחד מתפרשות אצלי כזוגות של אוהבות כשהאמת אולי היתה שהן היו אחיות בכלל או סתם חברות טובות. זה לא משנה לי. אני כל כך צריכה היסטוריה לסבית.
אני מלקטת היסטוריה לסבית בין השורות ובתור ספרים ואתרים בנושא. אני שוברת את השיניים באנגלית ובאקדמית ומנסה לתפור לעצמי היסטוריה. את החורים באינפורמציה אני ממלאת בדמיון ונותנת לעצמי חירות של פרשנות.
אני אוספת תמונות באלבומים המשפחתיים ובשווקי פשפשים, אני כותבת סיפורים על סבתא לסבית שמסבירה לי מה היה בפולין, אני מסבירה לעצמי את העולם במשקפיים הלסביים. וכל הזמן אני נזהרת ומתנצלת ואומרת שאולי זה לא באמת מה שהיה, ואולי הבחורה הזאת בתמונה שמצאתי באלבום המשפחתי היא לא לסבית, סתם יש לה ז’קט ועניבה. ואולי החברים שסבא שלי הצטלם איתם בגיל עשרים הם לא הומואים, סתם אהבו להתלבש יפה ולהסתכל אחד על השני..
תמונות של נשים שהצטלמו יחד מתפרשות אצלי כזוגות של אוהבות כשהאמת אולי היתה שהן היו אחיות בכלל או סתם חברות טובות. זה לא משנה לי. אני כל כך צריכה היסטוריה לסבית.
קרול הוא קודם כל סרט אהבה לסבי אבל הוא גם סרט על היסטוריה לסבית. היסטוריה שלא מספיק קיימת בחיים שלנו, שלא מספיק נוכחת. זה סרט שהזכיר לי שאת הפחד שלי לאבד את הילדות שלי בגירושים לא המצאתי משום מקום, זה סרט שהזכיר לי שיש עוד כמוני בעולם ושתמיד היו.
