גילי בסון בודקת עם עצמה מהו מחיר החשיפה שהעניקה לחייה האישיים, והאם הייתה מסכימה לוותר על הכל ולחזור לחיות באנונימיות
אם הייתה גלולה, פייה עם מטה קסמים או דג זהב … שהיו מאפשרים לך לבחור משהו שלא קיים, מה היית משנה בעצמך? מה היית מבקשת?
אם את מלכת יופי התשובה ברורה : שלום עולמי. היות ורובנו לא, מה נבקש? כסף? מותניים צרות? בעל מושלם?
אם את טרנסית לשאלה הזו תמיד תתלווה שאלת המשך, וכך את מוצאת את עצמך תוהה ומבקשת משאלה: הלוואי והייתי נקבה ביולוגית.
אם רק הייתי נולדת אישה ונקבה… מעניין איזו אישה הייתי הופכת להיות. האם הייתי האישה שאני היום? האם הייתה לי את אותה השקפה על החיים? את אותם הרצונות והדחפים שמניעים אותי היום?
אין ספק שדיספוריה מגדרית, התפיסה שלנו את עצמנו בניגוד לאיך שנולדנו, מעצבת במקום מסוים את האישיות. אני רואה בעצמי אישה טרנסקסואלית, אבל יש בי עוד הרבה רבדים שאינם קשורים כלל לנושא הזה. אני למשל אוהבת לשמוע את ערן צור ובמקביל חולה על כל סרטי “באטמן”, אבל לא הייתי ניגשת לשנות את העובדות האלו, ובטח שלא בודקת את העניין עם פסיכולוגית, למרות שזה בהחלט שילוב מורכב!
ואז עולה משאלה נוספת: הלוואי והייתי יכולה להיות במקום אחר שבו אף אחד לא מכיר אותי ואת העבר שלי. מקום בו אף אחד לא ישפוט אותי על איך נולדתי אלא רק על פי האדם שגדלתי להיות. האם הייתי מבקשת משאלה כזו לעצמי?
לא במקרה המילה משאלה מכילה בתוכה את המילה שאלה. זו שאלה מאד מורכבת. בעבר הייתי מבקשת משאלות, ואני עדיין חולמת על דג זהב, וגם לגמרי בעניין של באטמן. אני לא רוצה להפסיק לחלום בהקיץ, אבל גם לחלום יש קץ. צריך מתישהו להתעורר. נחמד לראות סדרות וסרטים על שדים, פיות ושאר אגדות אבל בתכל’ס זה לא קיים! המציאות שלי היא כזאת שבה יודעים על העבר שלי, הכירו, שמעו או ישמעו ממישהו שהכיר. אז מה הטעם בלחיות בנדמה לי? זה בערך כמו לחכות לאביר על הסוס הלבן… אל תמתיני לו.. הוא לא יבוא.
אני לא אהיה סינדרלה שחיה בנדמה לה.
עד כמה שאני משתדלת לחיות בסרט, ללכת עם משקפי שמש גם כשלא צריך, לחבוש כובע עם נוצות ולשיר לעצמי ברחוב, אני חיה מציאות. אז למה בכל זאת להיחשף? למה לדבר? למה שתקראו את מה שאתם קוראים ברגע זה ממש? האם העובדה שזה מעניין אתכם אמורה לעניין אותי? אני לא אמורה עכשיו לחיות את חיי?
מה זה בכלל אומר שאנשים אומרים לי “תחיי את חייך”? האם הכוונה היא להתחתן ולהביא ילדים? לבשל לשבת? להוציא תואר? לעבוד בעבודה רגילה? כזו עם משכורת מסודרת? אני לא באמת יודעת את התשובה, כי כל זה לא נשמע לי כמו “לחיות את חיי”. זה יותר נשמע כמו לחיות את החיים שאולי אחרים היו רוצים שאחיה. אבל זאת לא המשאלה שלי.
כשאני עברתי את התהליך ראיתי ושמעתי דברים מהצד. לא יכולתי לקרוא, לראות או לשמוע מישהו מדבר על זה, מישהו מסביר, ומישהי שעונה מתוך עדות אישית ובכנות. וזה חשוב. איך אמא תמיד אומרת: ” אם לא תשאל איך תדע?”
אז אני מתראיינת, מצטלמת וכותבת בנושא. לא כולם אוהבים את זה ולא לכולם זה נח.
הוא לא אוהב לדעת. לטענתו תמיד ראה בי אישה. אפילו שהוא היה ומכיר גם אחרות, אני תמיד נראיתי לו שונה. הוא לא רוצה לשמוע ונבוך כשהנושא עולה בשיחה עם חברים. הוא גם לא מביע ממש דעה, אבל יודע שלי זה חשוב ומבין את המטרה. גם הוא שואל “מאמי.. למה את צריכה את זה?” ואז אני מבינה שגם אם הייתי נולדת נקבה כנראה שלא הייתי מהבנות ששותקות. כנראה שמי שאני קשור במקרה גם למה שאני.
אני לא רוצה להפסיק לחלום בהקיץ, אבל צריך מתישהו להתעורר… המציאות שלי היא כזאת שבה יודעים על העבר שלי, הכירו, שמעו או ישמעו ממישהו שהכיר. אז מה הטעם בלחיות בנדמה לי? זה בערך כמו לחכות לאביר על הסוס הלבן…
הכרתי אחת שנולדה במדינה אחת, עברה שינוי מין ועברה למדינה ביבשת אחרת. עם זכוכית מגדלת לא רואים עליה, היא חיה כאישה לכל דבר ועניין ולא מספרת. גם לא לגברים. נשמע מדהים, אבל האם לקבל את עצמך זה להיכנס לארון נוסף? לחיות בסרט שאת אישה ביולוגית? הרי את לא. את שוב חייה בסתר, לא עדיף פשוט לחיות את החלום? את זה שאשכרה הגשמת?!
עד לשינוי הסתרתי את המהות האמיתית שלי מאחורי מלכת הדראג שהייתי. “בלאדי מרי” הייתה מסכה מושלמת ובכל זאת הייתי על במה מול קהל. לא רציתי חיים אנונימיים, לא למדתי אופנה כדי להתלבש רק בשחור. החיים שלי מורכבים ואני תוהה על מהותם כל הזמן. אני גם יוצרת מתוך האמת הפנימית שלי, מעצבת, מופיעה.
תמיד הערצתי את חייה של ג’ואן ריברס והמשאלה שלי היא לגמרי לחיות כמוה: להרוויח כסף מתוך עשייה וכישרון, להיות רלוונטית, אייקון אופנה, מצחיקה ועובדת ללא הפסקה. חייה היו מלאים עליות ומורדות שלא מביישות אף רכבת הרים, ועדין היא סיימה עם פנים מתוחות מאד וחיוך מתוח עוד יותר.
בהחלט המחשבה על חשיפה היא גם רווח אישי, אני לא פה בשביל אחרים אבל גם. אשקר אם אגיד שאני לא נהנית מזה. ויש גם מחיר שלפעמים אני משלמת באשראי. יש כאלו שלא מוכנים לקחת את ההלוואה הזו. הוא לא צריך שידעו עליו וישאלו אותו שאלות שהוא עוד לא ענה עליהם בעצמו, ואמא לא חייבת להסכים ולהרבה מהחברים זה לא תמיד מובן.
אבל זו הדרך שלי.
לא רוצה עוד להסתתר, ואני בהחלט חייה את חיי, אלו הם. אם נגזר עלי שידעו אז לפחות שיתנו לי בעצמי לספר. ומה הגבול? עד לאן אכניס לחיי מצלמות? כנראה שזאת שאלה שאמשיך לשאול את עצמי ואתם תצטרכו להמתין ולראות…
טורים נוספים של גילי בסון:
“לשעון הביולוגי שלך קצב משלו”
