כמסקס – זו לא בעיה של ״סתם הומואיות קשות״. זו בעיה של כולנו.

הכמסקס הגיע לערים גדולות ברחבי העולם, כדוגמת לונדון, ניו יורק ועוד – ועכשיו גם אלינו. שורש התופעה מסועף ומורכב: תרבות הסטוצים המקוונת, תרבות חיי הלילה והדראג, מחלות מין ואמצעי מניעה, דימוי גוף, גלובליזציה, ג’נטריפיקציה, הומופוביה מופנמת, תולדות הדיכוי החברתי והמאבק של הלהט”ב לחופש מיני לאורך ההיסטוריה, כולם מקופלים בתוך סצינת הכמסקס.

איתי ברן, סטודנט לעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון (HIT), החליט לעסוק בכמסקס במהלך פרויקט ההכנה לפרויקט הגמר, ויצר שלושה סרטונים מונפשים, המציגים את סצנת הכמסקס בצורה ביקורתית וחשופה, על רקע להיטים שפופולריים במיוחד בקרב חברי הקהילה הגאה, מבריטני ועד עופרה.

“את הפרוייקט יצרתי בהנחיית פרופ’ שמעון זנדהאוז (ג’וגול), שבהזדמנות זו אודה לו על סמסטר מלמד ומרתק במיוחד”, אומר ברן, “שאפתי לדבר על התופעה בגובה העיניים ולהעניק לה פרשנות מונפשת. אני לא מתיימר להטיף מוסר לאף אחד ולכן החלטתי להצטרף למסיבה במקום. רציתי לחגוג את המיניות הגברית ובמקביל לבטא דאגה מאוד גדולה כלפיה: הסירטונים ממחישים את הזוהר המסוכן שאופף את סצינת הכמסקס. זוהר שבא לידי ביטוי מילולית למשל ברגע שקוראים לקריסטל מת’ “טינה”. הסירטונים שיצרתי מעוצבים בהשראת הזוהר הזה, שהולך ומשתבש ככל שהשיר מתנגן”.

מדוע בחרת דווקא בנושא זה?
“המורה שלנו לרישום וציור נהגה לומר לנו ש”האמן מקנא בפושע. לרובנו אין את האומץ והתעוזה להיכנס למחוזות שנחשבים לאסורים משום שכך חינכו אותנו. הרתיעה האינסטנקטיבית הזו מהאסור כובלת ומרסנת את היוצרים והאמנים שמנסים להיות מהפכניים ובועטים. זוהי רתיעה שמהולה בסקרנות גדולה, והיא טמונה גם בי כיוצר. אינני מעורב בסצינת הכמסקס באופן אישי, אך ככל שקראתי, שוחחתי וחקרתי, הבנתי עד כמה הנושא הזה אמור להעסיק את כולנו כקהילה – צורכי הסמים ואלו המתנזרים מהם כאחד.

ממש לקראת תחילת הסמסטר, עלו באינטרנט לא מעט כתבות שעסקו בכמסקס ובקריסטל מת’ בפרט, במקביל לעליית הסרט התיעודי “יונתן אגסי הציל את חיי” של הבמאי תומר הימן. לא יכולתי להתעלם מכל התכנים המורכבים שצפו מולי ולכן החלטתי לנבור עוד בנושא. דיברתי עם הומואים שלא משתמשים בסמים, אך הם באו במגע מיני עם אדם שהיה תחת השפעת סמים וכך הם נקלעו לסיטואציה מורכבת מבחינה בריאותית, רגשית ומוסרית. חשבתי לעצמי שבסופו של דבר, כולנו מתמודדים עם מגוון בעיות ומצוקות כקהילה, ולצערי, חלק הולך וגדל מתוך חברינו מגיע למצב של תלות בסמים על מנת להדחיק את הבעיות הללו. ככל שהקשבתי יותר, כך הזדהיתי יותר. זו לא בעיה של ״סתם הומואיות קשות״. זו בעיה של כולנו.

הקהילה הגאה הגיעה להישגים חברתיים כבירים וזה מאפשר לנו לייצר תכנים שמבקרים את עצמנו מבפנים, מבלי לחשוש מה יגידו בחוץ. רציתי ליצור פרוייקט שיאתגר את צורת החשיבה של הקהילה הגאה וישפר את השיח האקטיביסטי. בחרתי בנושא הזה כי הגיע הזמן להתעורר ולדבר על הדברים הפחות נחמדים. אפילו בתוכנית הסאטירה הפופולארית “ארץ נהדרת”, בסדרת המערכונים של סיירת האירוויזיון של לירד ולארד, מותחים ביקורת על צריכת הסמים בקרב הקהילה הגאה, בצורה די מרומזת”.

איך בחרת את השירים? האם ניסית להעביר איזה שהוא קשר בין השירים לבין הנושא?
“בעיניי, הקנאה בפשע שדיברתי עליה קודם באה לידי ביטוי גם במילות השירים שבחרתי לגייס לטובת הפרוייקט שלי. למשל, אם אין לך את האומץ להתמסר לרעל באמת, אז לפחות את/ה יכול/ה להנות מהשיר Toxic של בריטני במקום. השירים בשבילי מהווים נקודת השקה בין “ההומו הטוב” שחי חיים ממוסדים ומסודרים לעומת “ההומו הרע”, שחי חיים סוערים וצבעוניים בצל הסמים. שניהם יצליחו להנות מלשמוע את בריטני ספירס, ריהאנה ועופר ניסים. בשביל הראשון מילות השירים הם בגדר פנטזיה, בשביל השני זו המציאות, וביחד שניהם רוקדים באיזו מסיבה גאה בתל־אביב מבלי להכיר זה את זה באמת. וכמובן, אלו שירים פופולאריים ואהובים. הם מקפיצים, לא יוצאים מהראש ובקיצור ממכרים לכשלעצמם. אני מקווה שהצלחתי “להרוס” לכם את השירים האלה, ושמהיום והלאה, בכל פעם שתאזינו להם, תחשבו אוטומטית על חבריכם מהקהילה שנקלעו למעגל הסמים”.

מהו המסר שאתה רוצה להעביר?
“במילים פשוטות: Party, Play, Die. סצינת הכמסקס מפתה מאוד ולכן אין פלא שחלקנו נופלים לתוכה. הסמים נקשרים למיניות שלנו בקשר הדוק ורב עוצמה, שמייצר דיסוננס מסוכן בין עונג שמיימי לסיוט ואבדון. אני מזמין אתכם לחשוב: מה הגבול בין סקס בהסכמה תחת השפעת סמים, לאונס ורשלנות? מה הגבול בין הנאה לעינוי? בין חופש מיני מוחלט שעליו אנו נלחמים כקהילה, לחורבן וסכנת חיים? מהו היחס בין התרבות הרווחת בקהילה לזו המסוכנת שהחלה לצמוח תחתיה, וכיצד אנו מתכננים לפעול מבחינה ערכית?”

איזה תגובות קיבלת?
“התגובות בקרב חברותי ללימודים היו בעיקר צחוק שנהפך לתדהמה, מלווה בזמזום של אחד השירים שהמשיך גם לאחר הצגת הפרויקט. ההומור בעבודה נובע מהניגודיות הצינית שקיימת בין השיר לדימויים המוקרנים, אך אני חושב שהצחוק נובע גם ממבוכה לגיטימית. לעומת זאת, לפי ההתרשמות שלי, חברים מהקהילה לקחו את הפרוייקט לכיוון פחות הומוריסטי, ובעיקר הגיבו שהם צריכים קצת זמן כדי לעכל את מה שהם צפו. שיתפתי את העבודה עם כמה אנשים שקשורים באופן אישי לסצינת הכמסקס, והם הצליחו להתחבר אליה. אחד מהם אפילו נזכר במקרה אמיתי שקרה לו בעקבות הצפייה בסירטונים, ובתור מי שניסה להיכנס לנעליים שלו, זה ריגש אותי מאוד”.