נעה ואופיר | צילום: מורן ויזל
מי שמכיר אותי יודע שאני לא ששה לחשוף את חיי הפרטיים. אני ״קוראת שקטה״ מה שנקרא. אבל נסיבות החיים הביאו אותי למצב שבו החלטתי להתגבר על הטבע שלי, גם במחיר חשיפת הפרטיות, כי יש דברים שאסור לשתוק להם יותר, דברים שגדולים מאיתנו ומשותפים לכולנו, חברות וחברי הקהילה הגאה שהחליטו להביא ילדים לעולם.
בטור זה אשתף באטימות, חוסר הפתיחות ובעיקר בחוסר המודעות והקבלה שנתקלתי בה מאז שאני ומורן הבאנו לעולם את בתנו המתוקה אופיר.
לאחר תהליך ארוך, לידה לא קלה ושחרורנו המיוחל מבית החולים, הגיע תורנו להיתקל בפקידי משרד הפנים של בית החולים וקופת החולים, שסירבו בתוקף לרשום את שמי (האמא הלא ביולוגית). אפילו בשלב עדכון מספר הטלפון ליצירת קשר לגבי בתנו התעקשה הפקידה שהטלפון יהיה ״של האם״. בנוסף, נאלצנו להתמודד עם תהליך מילוי הטפסים לביטוח לאומי ומס הכנסה, שגם הוא מסורבל ולא נותן מענה, וכמובן מצריך מאיתנו לבלות במשרדים האלה כמה שעות טובות בכדי לנסות להסדיר את העניין.
ותוך כדי כל זה אני חושבת לעצמי – אם הייתי גבר, האם מישהו מהמשרדים הללו היה עושה לי בדיקת אבהות או בודק בכל צורה שהיא האם אני באמת האב? הם לא היו בודקים נישואים או הסכמים משפטיים, יכולתי להיות אפילו גבר זר שמורן תתפוס ברחוב ותבקש ממנו להצהיר שהוא האב ולהגיד שקוראים לו נועה, מבלי כמובן שהיה צריך להוכיח את הורותו בשום צורה, מקסימום לחתום על טופס.
אבל הקש ששבר את גב הגמל היה דווקא אחד הדברים הפשוטים והשוליים – הערכה שמוכרים בסופר פארם להורים הטריים ועליה הכיתוב ‘אמא ואבא היקרים’. ואני תוהה: באמת? בעולם כמו שלנו? כאשר יש כמה סוגי משפחות והמודעות נראית שעולה עם הזמן? מה לגבי נסיבות טראגיות בהן האב אינו קיים? או הורות חד הורית מבחירה?
כל זה גורם לחשוב- האם יגיע היום בו בתעודות הלידה, במחשבים, במסמכים בבתי החולים ובקופות החולים ובמשרדי הממשלה השונים ירשמו ‘שם ההורה’ במקום שם האם ושם האב?
כנראה שבינתיים אלה בעיקר תקוות, אבל עלתה לי מחשבה להציע לעשות את מצעד הגאווה הבא בסימן משפחות חד מיניות והתאחדות של הקהילה למען שינוי באופן רישום ההורים, כך שיחסוך לנו ההורים וגם לפקידים וכמובן שבעיקר לילדינו את ההרגשה שהם במשפחה בה ישנה הורות חסרה. שהרי בכל מקום יתקלו בפקיד שישאל מה שם האב ולרוב ישאיר את שם האב ריק עד שנבוא, נציג מסמכים משפטיים ולא נסכים לוותר.
יש לציין לטובה את עובדות טיפת חלב, שלא הנידו עפעף ורשמו את שמי, אך כמובן תחת הרובריקה שם האב. ואת אחיות התינוקיה של וולפסון, שלאחר התייעצות החליטו שאין צורך באישור מנהל מיוחד כדי לתת לי צמיד, או את חוברות ההסברה של בית החולים בהן מתייחסים להורים כ’הורים’ ולא כאם או כאב.
אנחנו צריכים לזכור שבסופו של דבר המשרדים והשירותים הממשלתיים הם לא הרבנות, ואמורים לתת לכל אזרחי המדינה מענה הולם ללא קשר לזהויות מגדריות ומיניות. בתי המשפט כבר עשו צעד קטן לשיפור עם צו ההורות שניתן לקבל (באישור היועמ”ש לא פחות ולא יותר) אך עדיין תוך זמן קצר לעומת הליך אימוץ שהיה צריך לעשות בעבר (שלוקח כמה שנים). אמנם גם פה אדרש להוכיח את הורותי אבל לפחות בתהליך מקוצר.
ועכשיו, כמה זמן אתם מהמרים שייקח לנו לשנות ארבע מילים במערכות המחשב של המדינה שלנו?
את הטור הזה כתבתי לפני כשבועיים והחלטתי לא לפרסמו, עד שצפיתי בראיון בוקר בערוץ 10 עם שתי נשים אמיצות שמנסות לעשות שינוי קטן שיקל על כל כך הרבה. הראיון החזיר אותי לאותו הרגע בדוכן של משרד הפנים בבית החולים, כל הכבוד לכן ולאגודה, שיהיה מלא בהצלחה!
