קודם כל עלי לפצוח ולומר שכששמעתי שיש דמות של נער הומו בסדרת הנוער החדשה של ערוץ הילדים ״פלאשבק״ אחזו אותי התרגשות מסויימת וחשש כבד.
התרגשות כי אני תמיד צמא ומחפש לראות דימויים של הומואים על המסך, במיוחד כשהם בעברית. וחשש מהאפשרות שהדימוי הזה יחטא למטרה וישאר בקונבנציות הרגילות והשחוקות. על כן מצאתי את עצמי יושב יום שלם מול המחשב שלי, צופה בכל פרקי הסדרה ששודרו על כה.
אני חייב לציין שיש משהו מדהים בלראות פעם ראשונה דמות של נער הומו על המסך ולראות סיפור התבגרות של נער הומו ישראלי. אומנם, אני כבר לא מחפש סיפורי התבגרות ויציאה מהארון, ראיתי כאלה המון, אבל בעברית אין לי סיפור כזה עדיין. ובמידה מסוימת עד כה הסיפור היה מצוין והצליח לאגד בתוכו רגעים מדויקים שהזדהיתי איתם לחלוטין. את החרדה מהאפשרות שנחשפת, השקרים, הבדידות של הארון. אני יכול לגמרי לראות את עצמי בתור ילד מתרגש מהדימוי הזה, מחכה לו, מתאהב בדמות הזאת ומרגיש שהיא מספרת את הסיפור שלי.
הסדרה אפילו נותנת לנו איזה נגיעה אוטופיסטית. כשאביב מתחיל לצאת מהארון הוא נתקל רק בתגובות חיוביות, מהקפטן הסטרייט של קבוצת הכדורגל, מהחברות הטובות, מכל בית הספר שמריע לו אחרי שהוא שר שיר אהבה לגבר וכמו כן גם מאביו שמחבק אותו ומקבל אותו בלי שום סיפור, אפילו במידה מסויימת הקבלה הזאת של אביב היא כל כך ברורה וטוטאלית שהיא כמעט גובלת בפשטנות. אבל בכל מקרה אני מאמין שהנוער של היום הרבה יותר מוכן ופתוח לקבל להט״בים והסדרה עושה שירות מעולה במקום הזה.
ואז מגיע האבל הגדול מאוד. בסוף הפרק אחרי היציאה מהארון, אחרי חגיגות השחרור מהארון, אביב, מגיע להיפגש עם דידי, החבר הסטרייט שלו שפירגן לו כל כך על היציאה מהארון. במקרה מחכים לו שם חבורה של חוליגנים שרואים אותו כשהוא לבוש בכובע שמודבק עליו דגל גאווה (בחירה תסריטאית ובמאית תמוהה בשם עצמה) והחבורה מפרקת את ההומו במכות. בעריכה מקבילה אנחנו רואים את בן, דמות ראשית בסדרה בדייט עם ליהי, הרג׳ינה ג׳ורג׳ הזמנית, מלכת הכיתה הבלונדינית. השניים בערב רומנטי מתנשקים בפעם הראשונה בזמן שההומו מקבל מכות ללא סיבה.
אנחנו חייבים לייצר סיפורים שבהם אנחנו המנצחים ואנחנו מקבלים בסוף את הנשיקה ולא את האגרוף. כי זה שאני הומו לא הופך אותי לשק חבטות, והומופוביה היא לא חלק מהזהות שלי
ואני שואל את עצמי. עד מתי ההומו יקבל מכות והסטרייט יקבל את הנשיקה. מה התועלת בלהראות שוב ושוב את ההומופוביה הזאת ולהנציח את ההומו כקורבן שנותר מדמם כשהכתוביות עולות. למה ההומו לא יכול לקבל את הנשיקה בזמן שהסטרייט חוטף את המכות.
כשהייתי ילד אני זוכר שראיתי את הטלנובלה קיץ נצחי, הייתה שם דמות של נער שמבין שהוא הומו והאח הגדול שלו שמתפקד כאבא של המשפחה לא מקבל אותו וזורק אותו מהבית. אני זוכר את הכאב של הנער, את חוסר הקבלה העצמית את האובדן. אני זוכר את עצמי תוהה אם זה העתיד שלי כהומו, אם הכאב האינסופי הזה ילווה אותי לנצח רק כי נגזר עלי להיות הומו. הדימוי הזה עיצב אותי והכביד עלי. לדימויים טלוויזיוניים יש עלינו כוח, יש להם את האפשרות לגרום לנו להבין את עצמו, לבנות לנו בראש את ההבנה של מי אנחנו ומה העתיד שלנו. אני תוהה אם שכפול הדימוי הקורבני והעצוב זה הדבר הנכון להאכיל בו את הנוער שלנו.
אני עוד אופטימי, ואני מאמין שיש סיכוי שאולי בפרק הבא אביעד קיסוס, מיוצרי הסדרה, יתן לי משהו להיאחז בו. שאני אוכל להגיד שהגיבור ההומו הראשון בסדרה ישראלית הוא לא כמו כל ההומואים האחרים. שהוא יותר מזה. הוא חזק והוא בלתי ניתן לעצירה והוא גאה בעצמו כמו אלף קשתות בענן. כי אנחנו חייבים להפסיק להרביץ לעצמנו ולהתחיל לייצר סיפורים שבהם אנחנו המנצחים ואנחנו מקבלים בסוף את הנשיקה ולא את האגרוף. כי זה שאני הומו לא הופך אותי לשק חבטות, והומופוביה היא לא חלק מהזהות שלי. ברגע שנתחיל לייצר דימויים אחרים של להט״בים שלא חוטפים מכות אלא מתנגדים אולי נתחיל אנחנו בעצמו להתנגד קצת יותר.
