צילום: המרכז הגאה
ביום שישי הקרוב יחגוג המרכז הגאה בגן מאיר ת”א עשור של פעילות בפסטיבל קהילתי חגיגי עם מתחם ילדים, שיתוף ציבור ופעילויות נוספות. המרכז, שהוקם בשנת 2008 על ידי עיריית ת”א, מרכז במשך העשור האחרון מגוון שירותים חברתיים ופעילויות קהילתיות ותרבותיות של הקהילה הגאה, ומשרת לא רק את תושבי ת”א אלא את חברי וחברות הקהילה כולה.
לכבוד יום ההולדת בחר המרכז להעניק את אות פעילות המרכז לפעילות ופעילים בולטים, שפעלו במשך שנים במסגרת המרכז הגאה ותרמו לקהילה הגאה בדרכם הייחודית, וכן לשלוש קבוצות חברתיות שפעילותן הייחודית ליוותה את המרכז הגאה במהלך שנות פעילותו – המניין הגאה, קשת הזהב והמרפאה הגאה. בנוסף מקבלים את האות עובדי.ות עיריית תל אביב שסייעו להקמת המרכז הגאה, עודד חוברה, עידן גביש ודובי הילל.
“עשר שנים שלקהילה הגאה יש בית ממשי”, אומר אביהו מיזן, מנהל המרכז הגאה, “ארבעה קירות שבהם בכינו יחד אחרי אירועים טרגיים, שמחנו ברגעי אושר רבים, תכננו מחאות ומאבקים, חגגנו בחיק הקהילה במגוון הזדמנויות ואירועים והיינו בית עבור רבים, ביניהם קבוצות מוחלשות בקהילה. 10 שנים וארבעה קירות ששינו את פני הקהילה הגאה בישראל, שיצרו לקהילה בסיס התארגנות, “חדר משלנו”, עם צוות מסור שעמל, ועודו עומל, להפיץ את הבשורה הלהט”בית לא רק סביב המאבק כי אם סביב חיי קהילה ותרבות עשירים – שהם בעצם הבסיס האיתן לכל התארגנות חברתית.
החזון שלנו עלול להישמע אוטופי אך הוא לא מתפשר – בעשור הבא להפוך חלקים נרחבים בקהילה הגאה לפחות מדומיינים ויותר ממשיים, א.נשים שהלכה למעשה לוקחים חלק בקהילה, יוצרות בה יחד, רואים את החלש בה, נפגשות. את הביחד והמפגש אנו פורטים בחודשים האחרונים בעזרתכםן לתכניות עבודה מפורטות שכוללות מגוון רחב של תהליכים חדשים, בעלות תפקידים שלא היו, אירועים, פרויקטים קהילתיים וכדומה אשר יאפשרו לקהילה להמשיך ולצמוח. היום המרכז גדול מסכום חדריו ובחודשים האחרונים הולכת ומושרשת התפיסה כי מבנה המרכז הוא רק בסיס לעשייה במגרש משחקים רחב הרבה יותר.
והדבר הזה הוא שלכםן – מזמינות אתכם לדייק אותנו, לבקר אותנו, לקחת חלק בתהליכי השיתוף שאנו מובילים (כמו זה שיתקיים עכשיו באירועי העשור) או לגשת/לשלוח הודעה אישית לי או לאחת מנשות הצוות. לצד כל הכתוב, אני בטוח שנעשה טעויות גם בעשור הבא, עשור שלצד הגדילה הפיזית של המרכז הגאה מלווה בהרבה חלומות ותכניות”.
האותות יוענקו במהלך הפסטיבל הקהילתי שיערך ביום שישי הקרוב, לציון עשור למרכז הגאה. לקראת הארוע החגיגי, ביקשנו מהפעילים והפעילות לשתף אותנו בזכרונות הראשונים מהמרכז הגאה ובאיחולים שלהם לעשור הבא.
אלישע אלכסנדר
אני זוכר שבאותה תקופה היתה תחושה שהקהילה הטרנסית מקבלת פירורים מארגוני הקהילה, תמיד הזיזו או ביטלו את הקבוצות הטרנסיות בבית פזי בנחמני, כי לעולם היה משהו יותר חשוב. כשהמרכז נפתח זו היתה הזדמנות, כי לא היתה בו כל פעילות והקבוצות הטרנסיות היו הראשונות לעבור לשם – הקבוצה החברתית של האגודה בהנחייתה של אלונה שטרן וקבוצת התמיכה של ד”ר אילנה ברגר. יערה שחם פתחה במרכז את היוגה הקווירית (באותו הזמן זה היה פורץ דרך), וכשאני התחלתי לעבור שם נכנסה גם סדרת ההרצאות “טרנס במרכז”. באופן לא צפוי, המרכז הגאה הפך להיות אחד המוקדים לפעילות טרנסית וקווירית, אולי דווקא בשל ההדרה של הפעילות ממקומות אחרים והריק שנוצר.
אני מאחל למרכז להפוך לבית עבור כל חלקי הקהילה השונים והחיבור ביניהם. אני מאחל מלא תקציבים, כי באמת האנשים במרכז עושים עבודת קודש, וצריך עוד כאלה – ובתשלום. ואני מאחל למרכז להוביל את השיח הקהילתי בתל אביב ולעשות שינוי אמיתי בקהילה כאן. אני חושב שכל הדברים הללו כבר החלו לקרות, ואני בעיקר מאחל למרכז שאביהו, מנהל המרכז, ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.
יואב בן ארצי
הזיכרון הראשון שלי מהמרכז הגאה גן מאיר מתייחס להיבט הפיזי- החדר הגדול והמרווח שקיבלנו עבור פעילות קבוצת קשת מזהב, (חדר שמשמש כיום לטובת פעילות הצוציגן). ההיבט הפיזי השליך על תחושת הרווחה הפנימית.
ההישג הגדול מבחינתי הוא הפיכת הקבוצה לפרו אקטיבית, כזו היוזמת ותובעת את מקומה בחברה בכללותה ובמוסדות הקהילה, בפרט.
אני מאחל למרכז הגאה המשך פעילות ענפה ומגוונת לכלל באי המרכז ואינשללה יצירת קהילה מאוחדת המושתתת על ערכי סובלנות היחד והייחוד.
נעמי הרניק
אני חושבת שהזיכרון הראשון שלי מהמרכז הגאה זו ההרגשה, ההרגשה שזה הבית. מאז שהצטרפתי לקהילה תהיתי תמיד למה יש כל כך הרבה ארגונים, ולפתע לכל הארגונים האלה היה גג אחד – המרכז הגאה. וההרגשה היתה שכולנו יחד וביחד.
ההישג המשמעותי ביותר מבחינתי בעשיה במרכז זו הקמת קבוצת התמיכה להורים של אנשים טרנסג’נדרים, בחסות ארגון תהל”ה. קבוצה יחידה ומיוחדת לא רק בישראל אלא בעולם, הפועלת מיום הקמת המרכז ונפגשת כל שבועיים בכל עונות השנה ונתנה ונותנת מקום למאות רבות של הורים. המרכז נתן לנו בית ומקום ומכיל אותנו באהבה.
האיחול שלי לעשור הבא למרכז הגאה הוא שימשיך לאחד מתחת לגגו את כל האירגונים ולקרב ביניהם לעבודה משותפת. אני גם מאחלת שיגיעו למרכז יותר ויותר אנשים ומשפחות.
אפרת טילמה
הזכרון הראשון הוא שעמדתי ונאמתי במרכז הגאה ביום הזכרון לזכר הקורבנות הטרנסים שנרצחו, נהרגו, התאבדו ונפטרו, ולזכר חברתי הטובה ויקטוריה קגן ז״ל.
ההישג שלי שיכולתי להביא כ 100 שוטרים על מדים, כולל הסגל התומך של מפקד מחוז תל אביב ומפקד מחוז תל אביב מר צ’יקו אדרי, לצפות בהצגה על סיפור חיי “לזאת יקרא אישה”. זה היה היום בו סגרתי מעגל עם המשטרה שבשנות ה-60 הכניסה אותי לארון ובשנות ה 2000 הוציאה אותי משם עם קבלת אות מדליית מחוז תל אביב, שם אני מתנדבת היום בעצמי.
אני מאחלת למרכז הגאה בעשור הבא שיהיה יותר פתוח לחברה הטרנסית לנשים טרנסיות מבוגרות שחיות היום על קו העוני חולות ובודדות, שיתן יותר תשומת לב לדור שהולך ונעלם מפני שאנחנו מיסודות המרכז הגאה, ואם אין עבר גם אין עתיד.
חיים טל
אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא כמה חודשים לפני פתיחתו הרשמית של המרכז, אז נפגשתי עם מנהל המרכז באותם ימים יובל אגרט. המבנה עוד היה בשיפוצים ואולם התרבות רחוק שנות אור מאיך שהוא נראה היום, האקוסטיקה הייתה איומה וכבר אז הבנתי שתיאטרון קהילתי חייב להיות חלק מהפעילות של המרכז. תיאטרון שמקשיב למגוון הקולות של הקהילה ומביע אותה בצורה אומנותית. החלטנו שנכניס את פעילות התיאטרון לקשת מזהב (בוגרי הקהילה). כמה חודשים אחרי עלתה ההצגה gay ריאטריה כהצגה הראשונה באולם של המרכז.
ישנם הרבה ארועים משמעותיים שקרו לאורך השנים: משחקנים שיצאו מהארון על הבמה, גם בן 17 וגם בן 80, ועד מפגשים עם תלמידי תיכון שבאו וצפו בהצגה והתרגשו עד דמעות. אין ספק שההישג המשמעותי ביותר היה הנסיעה לפסטיבל תיאטרון בינלאומי בספרד שם יצגנו את המרכז הגאה עם ההצגה ‘סימנים חיוניים’ המבוססת על סיפור הרצח בברנוער. זו הייתה חוויה שפתחה דיאלוג עם קבוצות תיאטרון מכל העולם (כולל אירן) שבאו וצפו בהצגה והבינו קצת יותר על הומופוביה, על הרצח ועל החיים הגאים בתל אביב.
מאחל למרכז שימשיך וידאג לצרכים של הקהילה על כל גווניה, שימשיך ויצור קשר עם קהילות אחרות ושונות בארץ ויצור דיאלוג ושיהיה מקום חשוב משמעותי בנוף היצירה הישראלי. בקיצור שלא ישב לבד בחושך (:
אנה טליסמן
הזיכרון הראשון שלי מהמרכז הגאה הוא בעצם מלפני שהמרכז העצמו נפתח. עבדתי והתנדבתי באגודת הלהט”ב והייתי שותפה לדיונים מאוד סוערים על עתידו של המרכז. תהינו רבות מה יהיה גורלו של המרכז וכיצד פתיחתו תשפיע על הקהילה הגאה. האם רק לטובה? הרי המרכז ממומן על ידי העירייה ומכוון מאוד ברור לחיים חברתיים, עד כמה נוכל להמשיך להיות פוליטיות, אידיאולוגיים, בועטים ומתמרדות? האם לויאליות למוסד ציבורי לא תפגע במאבק שלנו? א.נשים מאוד דאגו גם להגשמת החלום למקום משלנו וגם לשמירה על קולנו ועל האותנטיות. אני זוכרת כיצד הלכתי בפעם הראשונה לעבודה במרכז הגאה, הרגשתי כאילו חוקי הגרוויטאציה לא ממש עובדים עלי מרוב התרגשות. כבר כמה חודשים לפני פתיחתו הפורמאלית – אי אפשר לתאר במילים את תחושת השמחה בבטן ובלב של הגשמת חלום אישי שלי וגם של קהילה שלמה. לכולנו בצוות היה ממש ברק של אושר בעיניים. אני מודה שעד היום אני מרגישה שזו הזדמנות נדירה ואדירה לעבוד במקום כזה כעובדת סוציאלית של הקהילה במרכז הגאה.
יש לי הרבה סיפורים משמעותיים מהמרכז הגאה בעיקר כי אני פועלת בכמה תחומים בקהילה וכל אחד אהוב במיוחד. קשה לבחור מהו ה”ילד האהוב מכל הילדים”. אבחר להיזכר בזיכרון של ליל הרצח בבר-נוער. זמן קצר ביותר אחרי הרצח צוות פעילות ופעילים כבר הגיעו למרכז ולבנין האגודה, וכמה שעות לאחר מכן קרה משהו שלא אשכח בחיים – לא רק המרכז הגאה, אלא כל גן מאיר התמלא בהמון אנשים מהקהילה ומחוצה לה שבאו להציע עזרה. עשרות רבות אנשי ונשות הטיפול הגיעו להתנדב ולעזור. הםן ביקשו שנשלב אותם לעזרה מיידית. הטלפון לא הפסיק לצלצל כשעל הקו עוד אנשי טיפול שרצו לתרום. עבדנו ממש 24/7 בזכות המתנדבים האלו. העוצמה שלהםן הכפילה אם לא השלישה את הכוחות שלנו.
שני פרויקטים שאני עוסקת בהם במרכז הגאה – “קשת הזהב” ו”ראדוגה – דוברי רוסית להטב”ק”, יש בהם הישגים מדהימים ובעיקר שהצליחו לבנות בית של ממש, בית חם ויציב במרכז הגאה. האיחול שלי למרכז הגאה – להיות נגיש יותר לאוכלוסיות שמתקשות עדיין לבנות בתוכו “חדר משלך” על כל המשתמע מכך. ובאופן פרקטי: היום המרכז הגאה מקיים כל כך הרבה פעילויות ושירותים – אני רוצה לראות שלכל הפעילות הזו יש מקום פיזי הולם של ממש, ויחד עם זאת, אני מאחלת למרכז הגאה הגדול והחדש לא לאבד את המשפחתיות, החמימות והאותנטיות שלו.
דניאל מריומה
זה סיפור שמתחיל באופן מחריד אבל הוא נטע את הזרע להבנת המשמעות שיש למקום הזה. בשבוע של הרצח של ניר כץ (שהיה אחד מחבריי הקרובים) וליז טרובישי, התרוצצנו חברים וא.נשים שהתנדבו באגודה בעיקר באיזור המרכז הגאה. לפעמים לתמיכה, לפעמים לחברה ולפעמים סתם כי היינו צריכים להיות שם. זאת הפעם הראשונה שפגשתי במרכז באופן אישי וכבר אז התחלתי להבין שהמקום הזה הוא לא רק “מקום” שמגיעים אליו, אלא גם יתכן סוג של בית. היום אני יכול להגיד שהוא לא רק בית, אלא בית בתוך הלב שלנו.
אני חושב שאחד ההישגים המשמעותיים של העשייה שלי במסגרת המרכז הוא שבמשך יותר 5 שנים יצא לי להפיק את במת הפתיחה בגן מאיר, גם מבחינת התוכן וגם את הדגש העיקרי בלתת את הפוקוס ואת הכח לקבוצות שהיו צריכות לקבל אותו, החל מנשים שנמצאות בקדמת הבמה, דיג’ייאיות בבמת הפתיחה, וכמובן ליינים של נשים שהתארחו בחוף הגאווה. מעבר לכך, בשנה שבה מצעד הגאווה התמקד בקהילה הטרנסג’נדרית היתה לי את הזכות להפיק ביחד עם דניאל ברוש, שי רוקח ובתמיכתו של יובל אגרט (מנהל המרכז דאז) ובקולה של מאיה בוסקילה קליפ העצמה לקהילה הטרנסית – וזאת היתה נקודה שבה הבנתי שלכל הקהילות יש כח וצריך לדעת איך להעביר להם אותו כדי שכולנו נוכל לקדם אחד את השני קדימה.
אני מאחל למרכז הגאה קודם כל כסף, והרבה! אבל באופן רציני יותר מגוון רחב של פעילויות, שיתופי פעולה עירוניים, פיתוח תרבות חוצה ערים ובעיקר לראות כיצד יותר ויותר אנשים רואים את המקום הזה כבית לקהילה שלנו וכמו בכל בית כולם לוקחים בו חלק פעיל. שיהיה במזל טוב כי 10 שנים לא הולכים ברגל, שנגיע ביחד לעוד 100!
טליק ניניו
כשהמבנה עדיין שימש כבית ספר לנערים בסיכון, יובל אגרט, מנהל המרכז הגאה הקודם, לקח אותי לסיור בבניין שנראה ישן ומוזנח, ושכבר היה מיועד לפינוי ולשיפוץ עבור ייעודו הנוכחי. נכנסנו לאולם הספורט שהיה בכניסה. הוא היה מרוצף בסגנון של פעם. עמדנו במרכז החלל ויובל אמר לי: “כאן יהיה אולם תיאטרון, ואתה תציג פה את ההצגות שלך”. ואכן כך היה. המבנה הפך לפנינת חן יפיפייה, אחת הכיתות הוסבה לסטודיו, שבו התאמנו בני הנוער של להקת “הכוכבים של איגי” על ההצגות שלהם. לאחר שאולם הספורט שופץ והוסב לחלל בימתי, הקמתי את קבוצת התיאטרון “האנסמבל הגאה”, שעבורה, המרכז הגאה היווה בית חם ליצירה חופשית ולביטוי עצמי מלא.
בשתי קבוצות התיאטרון, שהאחרונה בהן פועלת עד היום, השתתפו עשרות להט”בים שמצאו במה לביטוי רגשותיהם וסיפורי חייהם. העלינו ביחד 14 הפקות בלתי נשכחות, שרובן הביאו כבוד למרכז הגאה וזכו ב-9 פרסים מפסטיבלים שונים, ביניהם – פרס ראשון בפסטיבל “סתיו תיאטרוני 2008” של עיריית תל-אביב בשיתוף תיאטרון “הקאמרי”, ל”כוכבים של איגי” על המחזמר “נמס בגשם”, שעסק בהתמודדות עם איידס, ופרס ראשון על המחזמר “שיר לשניים” של “האנסמבל הגאה” ב-2015. עם מאות הרצות, היוו השחקנים השראה עבור אלפי צופים, שלחלקם הצפייה בהצגות היוותה נקודת מפנה שעשתה הבדל בחייהם. אחד מהם, שעד היום מרגש אותי, הוא סיפורו של נער, אשר לקח את אימו לאחת מההצגות שלנו, ובכך אזר אומץ והשראה ויצא מהארון מולה. לנער הזה קראו אביהו מיזן, וכיום הוא המנהל של המרכז הגאה.
אמנם העברתי את השרביט על קבוצות אלו, שהייתה לי הזכות לייסדן ולעמוד בראשן, אך אני מלא בתחושות אושר וסיפוק על העובדה, שישנן תוכניות להגדיל ולהרחיב את המרכז הגאה. השקעתה של עיריית תל אביב, תחת הכוונתם של חברי קהילה משפיעים ויקרים, תוביל לעוד חיי תרבות וחברה ותיתן מענה לעוד צרכים חשובים של להטב”קים. מאחל לכולנו שהמרכז הגאה ימשיך להיות מגדלור של שיתוף פעולה ודוגמה של חיי קהילה חזקה ומגובשת.
אבי סופר
בשבילי הקמת המרכז הייתה נס. מי יכול היה לחלום על כך שנים ספורות קודם? אבל ברור לי שמה שעושה את המרכז הוא התוכן שיוצקים לתוכו הם הנפלאים והנפלאות הפועלים בו.
על ההישגים שלי אני מעדיף שיספרו אחרים. כדרך חיים אני פחות עסוק במה שעשיתי ומרוכז במה שאני עושה ובחיפוש אחר אתגרים חדשים לעצמי ולקהילה שלי
איחולי למרכז הם עוד ועוד פרוייקטים פורצי דרך. עוד רבה המלאכה לפנינו ואני עדיין תמיד מוכן לסדר כיסאות. חג שמח.
שירלי קובלסקי
הזכרון הראשון שלי מהמרכז הגאה הוא שאחרי שכנועים רבים הסכים בעלי להגיע למרכז הגאה ולראות את המקום החדש והמהמם. אנחנו עושים הפתעה לבן שלנו, מיך, שהיה אז חניך באיגי ונכנסים למרכז. אני מאד מתרגשת מהמעמד. אנחנו דופקים בדלת ואני מציצה אל המדריך ומבקשת את מיך, יודעת שישמח אותו לראות שגם אבא מגיע להכיר את המקום. אבל מסתבר שגרמנו קצת לבהלה: בקבוצה חשבו שהורים הגיעו לעשות דרמה ונלחצו. ואז בבת אחת מתחדדת ההכרה בפחד שהחניכים חשים, וההבנה שלנוער שבא לכאן ההורים זה לאו דווקא ‘מקום בטוח’.
יש משמעות גדולה להתייצבותם של הורים ללהט”ב מול ציבורים מגוונים. אני מאמינה מאד שעמידה גאה ומכובדת כאמא להומו ודראגיסט, ללא התנצלות או תחושות שליליות משפיעה על דעת הקהל ובסופו של דבר על איכות חייהם של הלהט”בים במדינה. זה אחד התחומים שאני מרבה להשקיע בהם. עברתי בין סניפי ערן להסביר למתנדבים איך אפשר לחזק הורים במצוקה על רקע נטייה מינית/זהות מגדרית שונה של ילדם. קישרתי קבוצות סיור פרטיות למרכז הגאה והצגתי בפני המשתתפים את משמעות הקבלה במשפחה. פרסמתי מאמרים וכתבות בנושא והצגתי את חשיבות הקבלה ההורית ואת התרומה של המרכז ללהט”בים ולבני משפחתם באמצעי התקשורת: רדיו, טלוויזיה ועיתונות. תמיד הקפדתי שהדברים יופיעו בשמי המלא, עם פרטים על עיסוקי ועם תמונה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אם שיניתי תפיסת עולם של הורה אחד ושיפרתי איכות חיים של משפחה אחת – כבר הכל היה שווה.
האיחול שלי למרכז הוא שימשיך לגדול ולצמוח, אבל שלא יפסיק להיות מקום ביתי ומשפחתי. שימשיך להיות מקום מפגש לקהילה אבל כבר לא יצטרך לשמש מקום מפלט למי שמשפחתו דוחה אותו, כי התופעה הזו תלך ותיעלם.
אלונה שטרן
צילום: מאור ברזני
אני פעילה בקהילה הטרנסג’נדרית כבר 13 שנים וגרה בחיפה כבר 6 שנים. רכזת תחום הקהילה הטרנסג’נדרית בארגון חוש”ן, מנחה את קבוצת ‘הקשת הטרנסג’נדרית’ בבית הקהילות בחיפה, וממקימות ‘הבלוק הטרנסג’נדרי הירוק’ לנראות טרנסג’נדרית בולטת במצעדים ואירועי גאווה. במרכז הגאה הנחתי את סדנאת הקול לנשים טרנסיות ‘קול משלך’ במשך שנתיים, ריכזתי מפגשים אקטיביסטים של הקהילה הטרנסג’נדרית לפני הקמת הארגונים הטרנסים והנחתי את קבוצת ‘טרנס חברתי’ מעל 6 שנים.
הזיכרון הראשון שלי מהמרכז הגאה הוא מתחילת 2008, מבנה של בית ספר לשעבר, באמצע גן בתל אביב, ריק ולבן מחכה לקהילה הגאה שתמלא אותו ותהפוך אותו לצבעוני כמוה. מאוד אהבתי לחוות את המעבר מפעילות קהילתית בעיקר בבית האגודה בנחמני למבנה של המרכז הגאה כיציאה ממרחבים דיי מוסתרים למקום מרכזי וגדול.
אחד ההישגים המשמעותיים ביותר בעשיה שלי במרכז הגאה הוא הקבוצה החברתית הפתוחה לקהילה הטרנסג’נדרית ‘טרנס במרכז’ שהייתה הקבוצה החברתית הראשונה במרכז מהרגע שנפתח וממשיכה קבוע עד היום. הנחיתי את הקבוצה עוד בבית אגודת הלהט”ב ברחוב נחמני לפני שנפתח המרכז ועד אמצע שנת 2012. המפגשים הקבועים, כל שבועיים, מהווים מרחב טרנסג’נדרי מכיל ובטוח והמפגש האישי בין חברות.י הקהילה נחוץ כל כך.
אני מאחלת למרכז הגאה שהפעילויות של ולמען הקהילה הטרנסג’נדרית ימשיכו להוות חלק משמעותי במרכז הגאה כמו גם הא.נשים הטרנסג’נדרים שפעילים.ות בו.
כאן בונים קהילה | המרכז הגאה בימיו הראשונים
בנוסף לפעילים והפעילות, מוענק אות העשור לשלוש קבוצות חברתיות שפעילותן הייחודית ליוותה את המרכז הגאה במהלך שנות פעילותו – המניין הגאה, קשת הזהב והמרפאה הגאה.
המנין הגאה
“המניין הגאה הוקם בשנת 2009 מתוך צורך אישי. אני וזוגתי לימור חיפשנו מקום לערוך בו את תפילות יום כיפור, לאחר שבבית הכנסת בו היינו נוהגים להתפלל החליטו שלא לקבל אותנויותר. פנינו ליובל אגרט שהיה מנהל המרכז הגאה והוא נתן לנו להשתמש באולם הגדול. הזמנו כ-40 דתיים ודתיות להט”בים, וקיווינו שיגיעו עוד 60 חילונים, וזה ייחשב בעינינו כהצלחה. ערב יום הכיפורים הגיע, סידרנו 100 כסאות באולם והתחלנו בתפילות. בסיום התפילה הסתובבתי אל האולם וראיתי שהוא מלא עד אפס מקום. 300 א.נשים הגיעו לארוע הראשון של המניין. הבנתי שענינו פה על צורך שהיה קיים אצל הרבה מאד א.נשים והמניין הפך לפעילות קבועה, שמקיימת שני אירועים עיקריים – תפילות יום כיפור וקריאת המגילה בפורים, שמונגשת לחירשים. חשוב לנו להודות לכל מי שצעד איתנו כל הדרך, גם לחברי הועד וגם לאלו שתרמו מזמנם”. | זהורית שורק, מקימת המניין הגאה. בשם המנין הגאה.
קבוצת קשת הזהב
“קבוצת ” קשת הזהב” הוקמה בדצמבר 2004 למבוגרי הקהילה בטווח הגילאים 60 עד 80+ לטובת פעילות חברתית, העשרתית, תרבותית ותמיכתית. בשנת 2010 הוקם המועדון החברתי בשיתוף עם המרכז ואוניברסיטת תל-אביב. משתתפי הקבוצה – 17 לערך, נפגשים שלוש פעמים בשבוע לפעילות חברתית,שיחות אקטואליה ובנושאים המעסיקים את הגיל השלישי בדגש על איפיוניים ייחודיים לקהילה, הליכה לסרטים והצגות ויציאה לטיולים משותפים .
במהלך שנות פעילותה הגיעה הקבוצה להישגים רבים, בהם הפקת שתי הצגות שהעלו לסדר היום החברתי את אוכלוסיית מבוגרי הקהילה, הקמת מועדון חברתי, והקמה והפעלת פרויקט “מעבר לקשת”- קבוצת מתנדבים מהקהילה המלווה את המבוגרים הזקוקים לתמיכה ואנשי קשר משמעותיים” | יואב בן ארצי, עו”ס המלווה את הקבוצה. בשם קשת מזהב.
המרפאה הגאה
“כשנה אחרי שהוקם המרכז הגאה, זיהינו כחברים בקהילה וכרופאי משפחה בת”א, צורך של הרבה א.נשים לקבל טיפול רפואי שיהיה מקצועי וגם ידידותי, מכיל, מקבל ובעיקר לא ביקורתי בנוגע למצבים רפואיים שונים שלהט”בים נתקלים בהם. חשבנו ששיתוף פעולה עם המרכז הגאה יהיה מוצלח ויוכל לקדם את הקהילה הגאה, ובשיתוף עם איתי פנקס ויובל אגרט פנינו לשירותי בריאות כללית שהבינו את הצורך ותמכו בהקמת המרפאה בשיתוף עם עיריית ת”א והמרכז הגאה.
עם ההקמה התחילו להגיע א.נשים רבים מכל קשת הקהילה, שהבהירו לנו כמה צורך יש למרפאה הזו. פתיחת המרפאה יצרה באז בקרב הקהילה הרפואית עצמה וכל נושא הרפואה ללהט”בים צבר תאוצה ומאז הנושא עולה בכנסים ובהדרכות המיועדים לחברי הקהילה הרפואית.
שיתוף הפעולה עם המרכז הגאה הלך והתקדם, ומעבר לאלפי האנשים המבקרים במרפאה מדי שנה, התחלנו להפיק יחד את כנס ‘לדבר בריאות בגאווה’ ועוד כנסים ומפגשים שונים שמטרתם קידום הבריאות” | ד”ר גל וגנר, ממייסדי המרפאה הגאה. בשם המרפאה הגאה.
