“המרחק ממין מהנה לפגיעה מינית הוא לא מרחק של קילומטר, הוא מרחק של סנטימטר”

pexels | cc0

אני מאמין למתלוננים, ומחזק אותם.

מי שפוגע משלם מחיר על הפגיעה, ואנשי ציבור משלמים מחירים ציבוריים.

ברמה האישית, כואב לי לראות את גל ואיתי, שהם מנהיגים וחברים, ברגע הזה בחיים שלהם. אבל זה המחיר של הציבוריות, וכאנשי ציבור ותיקים הם יודעים את זה.

בהרבה מובנים הם יישלמו עכשיו מחיר כבד. מחיר של התמודדות ראשונה עם מיניות רעילה של עשורים רבים בקהילה הגאה, מחיר שאם אנחנו באמת רוצים לגרום לשינוי, אנחנו צריכים לקחת גם על עצמנו, כולנו.

בעצם לא בקהילה הגאה. אני כהומו לא מכיר את הפרקטיקות המיניות בחלקים אחרים של הקהילה הגאה. אז אני אדבר על מיניות רעילה בקהילה ההומואית ולא בקהילה הגאה, לא ממקום של הדרה, אלא כי אני רוצה לדבר על מה שאני מכיר.

איך נראית פגיעה מינית?

משך שנים פגיעות מיניות בוטלו תחת – זה מילה מול מילה, אני לא מדבר על אונס, ומקרים קשים. אני מדבר על מונחים כמו חצי הסכמה, או חזרה מהסכמה ודברים מהסוג הזה.

בפגיעות מיניות אצל סטרייטים, יש פערי כוחות מובנים, כי אנחנו חיים בעולם שאוטומטית מקנה לגברים יותר כוח מנשים. לכן בפגיעה מינית ‘הטרו’ התמיכה במתלוננות הייתה הצעד הראשון והנדרש ביותר ליצירת השינוי. לצמצום פערי הכוחות המובנים בציבוריות. התמיכה הציבורית בנשים הנפגעות היא חלק קריטי באיזון פערי הכוחות האלו.

בפגיעות מיניות בין שני גברים המצב שונה. פערי הכוחות המגדריים כביכול לא קיימים, והתחושה בימים האחרונים, שכאילו חזרנו ל’מילה מול מילה’, כי אם מדובר באנשים בגירים שהסכימו על קיום יחסי מין, מדוע יש פגיעה?

אלא שאז נכנסים פערים אחרים – פערי גיל (גם של בחור בן 23 מול בחור בן 40 – לאו דווקא בהקשר של קטינות), פערי ניסיון מיני, פערי ‘ארון’ וקבלה עצמית, פערי מצב כלכלי, פערי מעמד ציבורי וכו’.

אלה פערים ‘חמקמקים’ יותר מהפער המגדרי, שגורמים לנו לעצור שנייה ולנסות להבין את הסיטואציה, למרות שאנחנו מודעים היטב לקושי ולתעצומות הנפש שנדרשים ממתלוננים כדי להתלונן.

להבדלים המגדריים גם מתווספת תחושת מוכרות לסיפורים שהוצגו בתלונות, ושאלות של הרבה חברים – ‘רגע, זה נשמע לי כמו שאני חוויתי, זה בכלל פגיעה?!’

ואולי זה התיקון החשוב שייצא מהפרשות האלו – לשים על השולחן את יחסי הכוחות שקיימים גם בין גברים, ולהסביר לעצמנו מתי מפגש מיני הופך לפגיעה.

אחד מאחד

מאז תחילת המהפכה הלהט”בית בשנות ה-70 ועד היום, הצטברו 50 שנים של פרקטיקות מיניות רעילות שהיו תוצאה של הסתרה, של ביוש עצמי, של שנאה עצמית, ושל שונות מצד אחד, ושל אימוץ שוביניזם, סטנדרטים בלתי אפשריים של דימוי גוף, ובלבול בין מיניות חופשית לחציית גבולות, מצד שני.

מיניות, גם הקינקית והקיצונית ביותר יכולה להיות נפלאה ואין בה שום דבר רע, ובוודאי שאין מקום לשפוט פרקטיקות של יחסי מין.

השיפוטיות מתחילה רק כאשר אין הבעה מפורשת של רצון. שבמקום לבדוק אם הוא אמר “כן” אנחנו מחכים שיגיד “לא”. השאלה לא צריכה להיות ‘אם הוא התנגד’, אלא אם הוא הביע רצון.

כמעט כל הומו, בוודאי שכל הומו באזור גילי ומעלה, נפגע מינית או פגע מינית או שניהם יחד. התנהלות פוגענית במרחבים הומואים היתה עד לפני כמה שנים הנורמה. רק בשנים האחרונות, עם דהירתו קדימה של שיח הפלואידיות המגדרית, ושל פירוק של מונחים של “גבריות” ו-“נשיות”, עם המון תודה לחברות הפמניסטיות והטרנסים.ות שלנו, שלקחו על עצמן לדאוג למרחבים בטוחים, הומואים התחילו לאמץ את הסטנדרטים האלו גם למרחבים שלהם.

הפרקטיקות שעולות מהפרסומים האחרונים, מוכרות לי מדי. ואם מה שיקרה עכשיו, זה שכדי להרחיק את עצמנו מהסיטואציה, נתעסק ברף הפלילי או בניהול התקשורתי של האירוע, אנחנו נעשה לעצמנו הנחה.

אז מה עכשיו?

אנחנו צריכים לנצל את הרגע הזה, כל אחד מול עצמו, כדי לעשות שינוי. כדי לשאול את עצמנו, איך אנחנו מתנהגים במפגשים מול אנשים שההיכרות קודם למפגש איתם, היא של שיחה באתר היכרויות. עד כמה אנחנו מקשיבים, ועד כמה אנחנו עסוקים בעצמנו.

האם שאלנו לפני ששלחנו תמונה של זין או של תחת, הוא שאנחנו חרמנים עכשיו ושאלות כאלה רק מורידות.

האם אמרו לנו, ‘עזוב לי את החור לא בא לי על זה עכשיו’, ואחרי חמש דקות עוד פעם שלחת יד.

המרחק ממין מהנה לפגיעה מינית הוא לא מרחק של קילומטר, הוא מרחק של סנטימטר. הוא מרחק של התעקשות על מה שעושה לך טוב מול כבוד למה שהפרטנר רוצה. זה הכל.

אנחנו הרי מדסקסים את התכניות לקראת המפגש המיני לפרטי פרטים- “מה אוהב?” “מה מחפש?” “מה הראש” – מה כן ומה לא. כל מה שנשאר, זה עוד מאמץ קטן של להבין איפה התכניות שתכננו מול המסך, פוגשות את המציאות ואת הבנאדם שממולנו.

קל לפספס את הסנטימטר הזה. והשלב הראשון, לדעתי, כדי שלא נפספס אותו, הוא להסתכל קודם כל פנימה ולשאול את עצמנו שאלות קשות, לדבר על זה עם החברים שלנו (ולמי שצריך עם סיוע מקצועי), לשתף, לחלוק. לא היה לנו את זה בגיל ההתבגרות, היינו עסוקים בלהבין בכלל שאנחנו שונים, ולחפש מי שונה כמונו. אז אנחנו צריכים לייצר לעצמנו את זה עכשיו.

תודה למתלוננים על האומץ להכריח אותנו להתמודד.

הכותב הוא עוד שמרי סגל, ממובילי מחאת הפנתרות הוורודות