איך ממשיכים הלאה? זו השאלה שמנקרת במוחו של כל מי שחווה אלימות מינית. הפחד, חוסר האונים ובהמשך הכעס והאשמה, הופכים לחלק משגרת החיים, וממשיכים ללוות את הגברים שעברו אלימות מינית גם שנים אחרי המקרה.
נדב וינוקור, בן 19, הפך את התחושות האלו לטקסט מצמרר ונוקב, שנכתב כמה חודשים לאחר שעבר תקיפה מינית על ידי אדם זר. הטקסט, שנכתב כדרך של שיתוף ופורקן, הפך לקליפ ולשיר שמלווה את קמפיין mentoo# להגברת המודעות לתקיפות מיניות בקרב גברים.
“הוצאתי את השיר כדי שאנשים יבינו כמה חשוב לדבר על זה”, מסביר נדב, “שידעו שבשביל להיות במקום יותר טוב, כמו המקום שבו אני נמצא היום, צריך לשתף. שיבינו שהם לא צריכים להתבייש בעצמם, ושזו לא אשמתם”.
התקיפה המינית שעבר נדב התרחשה לפני 3 שנים, כששהה בביקור משפחה בארה”ב.
“באחד הלילות התכתבתי עם בחור חמוד בגריינדר וקבענו להפגש אצלו. הוא כתב שהוא בן 18 אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהוא לא נראה כמו הבחור מהתמונות. הוא היה מבוגר בהרבה ונראה שונה לגמרי מהבחור איתו התכתבתי. כשאמרתי לו שאני רוצה ללכת, הוא תפס אותי בכוח ואנס אותי.
אחרי שקרה מה שקרה נסעתי הביתה, התכנסתי ואמרתי לעצמי שאני לא הולך לדבר על זה לעולם. עברתי דברים קשים ואני אעבור גם את זה. שכנעתי את עצמי שאני לא צריך לחשוב על זה אלא פשוט להדחיק את זה”.
מה הרגשת שההדחקה עושה לך?
“כשאתה מדחיק אתה לא חושב על זה, אבל התחושות נשארות שם. הפחד וחוסר האונים לא נעלמים, וגם אם אתה לא חושב עליהם הם שם ומשפיעים עליך. אחרי כמה חודשים של הדחקה הרגשות העיקו עלי ביום יום, ועם הזמן הבנתי שאני לא יכול להדחיק את זה, וכבר היה לי קשה מדי להתמודד עם זה והוצאתי את זה החוצה. הרגשתי צורך עז לדבר על זה עם מישהו ולשתף את התחושות שאני מרגיש כדי להקל על המחשבות. סיפרתי למשפחה שלי את כל מה שקרה, ולמזלי הם האמינו לי והיו שם בשבילי. התחלתי טיפול פסיכולוגי והרגשתי עטוף רגשית מכל כיוון. היום, בזכות התמיכה שקיבלתי, אני מבין שאין לי מה להסתיר. אני לא אשם, אני לא כועס ואני צריך לעבור הלאה”.
הטקסט של השיר מציג את שני השלבים שמתאר נדב – ההתמודדות האישית הבלתי אפשרית וההקלה שמביאים איתם השיתוף והטיפול.
“תמיד שאני עובר משהו מסוים בחיים אני כותב על זה לעצמי, וכך היה גם עם השיר זה. זו הייתה נטו כתיבה אישית לעצמי ולמגירה. את החלק הראשון של השיר כתבתי בערך חודשיים אחרי המקרה, כשהרגשתי את כל מה שקרה שם והכל בער בתוכי. אחרי שנה וחצי, כשהייתי במקום יותר טוב כתבתי את החלק השני, שנכתב מתוך נקודת המבט שלי היום על מה שקרה בעבר”.
מתי החלטת להפוך את הטקסט לשיר ולהוציא אותו לאור?
“הרעיון להפוך את הטקסט לשיר החל להתבשל לפני כחצי שנה, אבל לא הרגשתי שאני מוכן לזה. לפני חודשיים הרגשתי שזה כבר הזמן להוציא את זה לאור, ושאני במקום שאוכל להתמודד עם זה, עשיתי את זה מתוך תקווה שאם אוכל לעזור אפילו למספר אנשים שישמעו את השיר והוא יעלה אצלהם את המודעות והם יהיו יותר רגישים בנושא, או שכמה אנשים ישמעו את השיר, יזדהו ויבינו שהם יכולים להיות במקום יותר טוב בהמשך וייתן להם כוח, זה שווה את זה”.
לא מתנגדים, לא מתלוננים
אחד המסרים החשובים שמבקש נדב להעביר הוא חשיבות הדיווח על המקרים הללו, מסר שנתקל בקשיים בשל המציאות בה נתקלים מתלוננים ומתלוננות הגיעים למשטרה להתלונן על תקיפה מינית.
“המקרה שלי קרה בארה”ב, אז היה לי קשה יותר להתלונן”, מסביר נדב, “אבל שמעתי כל מיני סיפורים, ואני גם מכיר אנשים שהליך התלונה שלהם היה טראומטי כמו מקרה האונס עצמו.
יש לי חבר שהגיע להתלונן על אונס, ובמסגרת מסירת העדות סיפר לשוטרים כי לפני המקרה הוא והאנס עישנו ג’וינט. השוטרים בתגובה סגרו את תיק והגישו נגדו תלונה על שימוש בסמים, בטענה שאי אפשר להוכיח כלום אם הם היו תחת השפעת גראס”.
האם לדעתך ישנן סיבות שונות שמונעות מגברים להתלונן?
“הסיבות שמונעות מגברים להתלונן זהות לסיבות של הנשים. אחת הסיבות היא יחס המשטרה, שמתייחסת הרבה פעמים לקורבנות בצורה קשה ופולשנית. שמענו המון סיפורים על גביית עדויות שכללו שאלות כמו גודל אבר המין של התוקף כדרך לאמת את המקרה. להיזכר במקרה כזה בצורה כזו זה קשה ויכול להיות טראומטי, וכמובן מחזק את הפחד שאם לא אזכור אם היו לו שיערות על הכתפיים או לא אז לא יאמינו לי. או במקרה שמדובר באונס במסגרת הזוגיות, המשטרה מביעה עמדה מאד שופטת, עם שאלות כמו “אז למה אתה עדיין איתו?”.
אולי לא שופטים אותנו לפי מה לבשנו, כמו שעושים לנשים, אבל בהחלט שופטים אותנו אם למשל שתינו לפני זה. למרות שהעובדה שאדם שתה או עישן לא בהכרח אומרת שהוא כיוון או הסכים למשהו מיני במפגש. המטרה שלי היא להעביר את המסר שלא משנה מה לבשנו, מה שתינו, אם עישנו ואם בהתחלה רצינו משהו, ברגע שאמרנו לא וזה קורה בלי רצון זה אונס.
אצל גברים יש בנוסף את החשש שזה יפגע להם בגבריות, שעצם זה שהם עברו הטרדה מינית או אונס הופך אותם לפחות גברים. הציפייה של החברה זה שגבר יחזיר ולא ייתן שיאנסו אותו, אבל תמיד יכול להיות משהו שהוא חזק ממך פיזית. וגם אם יש רגעים מסוימים שיכולתי לברוח או לתת לו איזו מכה, אבל מרוב בושה ופחד אתה קופא ולא תמיד מצליח להגיב”.
להקשיב, להכיל ולהבין שגם גברים מותקפים
השיר של נדב נבחר ללוות את קמפיין mentoo#, יוזמה של הפעילות החברתיות כרמן אלמקייס-עמוס וספיר סלוצקר-עמראן לזכרו של יונתן היילו ז”ל.
מטרתו הציבורית של הפרויקט היא להעלות את המודעות לתקיפות מיניות גם בקרב גברים, והוא כולל פלטפורמת דיווח ייעודית ואנונימית המאפשרת לגברים לדווח בדיסקרטיות על מקרי תקיפה ואלימות מינית שחוו, בה דווחו עד היום יותר מ-100 מקרי תקיפה מינית.
“זה התחיל בטפטופים ולאט לאט הבנו שמתחיל גשם של קורבנות”, הן מסבירות, “גברים שעברו הטרדות ותקיפות מתחילים לדבר על הטראומה, הכאב, הפחד, על הבושה לדבר, על הקושי לחלוק וגם על חלקה של הקהילה והחברה – להקשיב, להכיל ולהבין שגם גברים מותקפים. חלק מהגברים שפנו אלינו מספרים על כך שהותקפו מינית על ידי גברים, וחלק מספרים שהותקפו על ידי נשים, בזמן שהיו קטינים. חשוב לנו שגברים ירגישו שהם יכולים לספר, גם להם יש לגיטימציה לדבר על ההטרדות שעברו בדיוק כמו לנשים. זה לא משנה אם מדובר בגבר או אישה – מי שחווה הטרדה יכול לדבר ואנחנו כאן כדי להקשיב ולתמוך. אנחנו ממשיכות לאסוף עדויות. סודיות מובטחת”.
“המטרה שלי היא שכולםן ידעו שגם גברים נאנסים וזה בסדר לדבר על זה, מסכם נדב, “זה שגבר עבר תקיפה מינית לא מוריד מה״גבריות״ שלו ולא גורם לו להיות פחות טוב. הוצאתי את השיר כי בקושי מדברים על זה, הוצאתי את השיר כדי שיבינו מה עובר על בן אדם שנאנס, כדי שאתם ואתן תהיו יותר קשובות, כדי שאתם תהיו יותר תומכים.ז הוצאתי את השיר כדי שנפגעות ונפגעי מינית יבינו שהם לא לבד ושהם צריכים וצריכות לשתף ולדבר על זה כדי להתמודד עם זה ולהמשיך הלאה, הוצאתי את השיר כדי שהנפגעות והנפגעים ידעו שזה שלא באשמתםן וזה לא משנה מה לבשנו, אם שתינו ואם עישנו, לא זה לא”.
לדיווח על מקרי תיפה ואלימות לחצו כאן. סודיות מובטחת.
לחצו כאן לתמיכה בקמפיין #MENTOO לזכרו של יונתן היילו ובעוד קמפיינים ועבודת שטח של תנועת שוברות קירות
