לא קלה היא לא קלה דרכנו

חבר ממש טוב שלי הוא מורה בתיכון. בעבר, כשצעדתי עם החבר’ה במצעד הגאווה הוא לא היה מצטרף, ונמנע מללכת לברים ולמסיבות של גייז. הוא פחד שאחד התלמידים יפגוש בו וילשין להורים. כי בתקופה ההיא, הם היו יכולים להתלונן על כך ולהביא לפיטוריו.

היום הוא נשוי לגבר ויש להם שני ילדים. המורים, מנהל בית הספר והתלמידים יודעים עליו, והוא סיפר לי שתלמידים בכיתה ט’ כבר מחוץ לארון, ויש גם פאן-סקאסואלים, א-בינאריים, קווירים וטרנסים. והכל כבר פתוח, מקובל וגלוי.

כהומו עמוק בארון באשקלון בשנות ה-80 לא שמעתי על אף אחד חוץ מזלמן שושי, לא ממש דמות שיכולתי להזדהות איתה. גם “מגעים” שנתקלתי בו לעיתים בגיחותיי לפינגווין ולליקוויד, היה עיתון שהקפדתי לקרוא, לזרוק וחלילה לא לשמור, כי אמא שלי או העוזרת היו עלולות למצוא אותו בחדר שלי.

באמצע שנות ה-90 כשכבר גרתי בתל אביב, נפרדתי מבת זוגתי ויצאתי מהארון, רציתי מאוד להיות גל אוחובסקי. כמי שהחל אז את צעדיו בתקשורת, נשאתי עיניים אל העורך הצעיר והבועט, שכתב מה שהוא רצה על מי שהוא רצה. עבדתי אז כתחקירן בערוץ 1 וכעורך לשוני בעכבר העיר. וכלי התקשורת הראשון בו כתבתי כתבות שער, ביקורות תרבות וטור אישי היה “הזמן הוורוד”, שבתור הזהב שלו כתבו בו אוחובסקי, אמיר קמינר, אבנר ברנהיימר ועוד רבים, ידועים וטובים. התגאיתי מאוד בכתבות שלי והתפתחתי שם כעיתונאי, והדרך שלי לעבודה בטלוויזיה היתה קצרה. כשפגשתי את אוחובסקי ב”אורנה ואלה” הצגתי את עצמי כקולגה ב”זמן הוורוד”, ומאז תמיד כיף לי לפגוש אותו (ולהתפלא שהוא בן 60. מיי גוד, זה בלתי נתפס). ואגב, לא רק אני רציתי להיות גל אוחובסקי. אחוז הלהט”בים בעולם התקשורת, האמנות והתרבות בארץ היה מאז ומתמיד הרבה יותר גדול מהאחוז שלהם באוכלוסייה, מה שתרם להעלאת הנושא לסדר היום בכל הזדמנות אפשרית.

לאוחובסקי יש חלק חשוב בדרך החתחתים שעברה הקהילה הגאה משנות ה-80 ועד היום. מהטור שלו בהעיר באמצע שנות ה-80 בו תיאר, תחת הפסבדונים “משה”, את עלילותיו של הומו בתל אביב, ועד לפרסונה הציבורית הגאה, הנחושה והבלתי מתחנפת שהיטיב לטפח מאז. אז אין זה פלא שאוחובסקי הוא זה שבחר לתעד את מאבקה של הקהילה הלהט”בית בשלושה פרקים מרתקים של הסדרה שלו ושל לירן עצמור “המהפכה הגאה”, שעולה בערוץ כאן 11 וניתן לצפות בה גם בערוץ היוטיוב של התאגיד.

מהומואים ותיקים כמו עוזי אבן וצדי צרפתי ועד צעירים כמו דניאל מורשת ואלכס קורוטייב, מלסביות ותיקות כמו קורין אלאל ואורנה בנאי ועד צעירות כמו דנה בן-עזרא וחן אריאלי, ומטרנס ותיקות כמו פרופסור איריס רחמימוב ודנה אינטרנשיונל ועד צעירים.ות כמו עופר ארז ורומי אברג’יל, כולם מתיישבים כאן על כיסא המרואיינים. כך משרטט אוחובסקי את כברת הדרך הארוכה שעשתה הקהילה הלהט”בית הנרדפת בארץ בשנות ה-60, עד להפיכתה לחלק כמעט אינטגרלי וכמעט נורמטיבי בחברה. ולדעתי, צריך היה לשים כאן דגש חזק על “כמעט”.

צילום: באדיבות כאן 11

יותר מדי ורוד

משפט אחד של אוחובסקי, הומו מחוץ לארון כבר יותר מ-30 שנה, מייחד אותו משאר המרואיינים בני דורו. “בשלב מאוד מוקדם הבנתי שאני צריך לחיות את חיי כמו שאני רוצה והעולם חייב להתרגל”, הוא אומר. איזה כיף לו. אחרים בסדרה, חלקם הרבה יותר צעירים ממנו כמו הראל סקעת ואסי עזר, עברו את תהליך היציאה מהארון, באופן מפתיע, הרבה יותר קשה.

קצת חבל לי שהכל נצבע כאן קצת יותר מדי בוורוד. למעט צדי צרפתי, עוזי אבן, אורנה בנאי, איריס רחמימוב ואסי עזר, כולם מתארים שלב די קצר של ארון, מלווה ביציאה לא מאוד כואבת. אין פה אף מילה, למשל, על השוטרים שבשנות ה-70 ותחילת ה-80 ביקשו מהומואים בגן העצמאות תעודות זהות והכניסו אותם לרשימה ורודה. ואף מילה על הרבה מקרים של אלימות נגד הומואים בגן, ועל השימוש בכפפות ובכוח בלתי סביר כדי לעצור מפגינים במהומות וויגסטוק 98′. אף מילה על שיעור ההתאבדויות של להט”ב בצה”ל ואף מילה על אלה שמתו מאיידס בשנות ה-80 (צדי מספר קצת על עידן האיידס, אבל ממש קצת, ולמזלנו הוא עדיין איתנו וייבדל לחיים ארוכים). ואף מילה על השוטר שצילם לפני שנה את הנעשה בחצר של הביף.

וחבל לי גם שפורצי דרך נוספים כמו אבינוף פרומר, יאיר קדר, יונתן דנילוביץ’, יעל דיין, יוסי אבן קמה, יאיר הוכנר, ואמנים מפורסמים כמו יהודית רביץ ואחרים נעדרו מהסדרה. ושלא זכינו להכיר בה גם דרוזים וערבים, מוסלמים ונוצרים, ודתיים למעט הומו מתנחל שכבר איננו חובש כיפה. ייתכן שההפקה פנתה אליהם והם לא הסכימו, או שההפקה בחרה במודע לא לפנות אליהם. כך או כך – היה מקום בעיניי לשלב עוד אקטיביסטים בולטים שקידמו את המהפכה, ואנשים אמיצים נוספים מכל הספקטרום שיצאו מהארון.

תם ולא נשלם

כמי שצעד בכל מצעדי הגאווה והיה אחראי בכמה מהם על המופעים בבמה המרכזית, נטל חלק בסיקור של הקהילה ומכיר את כל המרואיינים כאן, צפה בסרטים והסדרות הישראליים עם דמויות להבט”ביות, ומכיר את הבג”צים וההתפתחויות הפוליטיות בנושא, אני לא משוכנע שאני קהל היעד של הסדרה, ובכל זאת מצאתי בה עניין רב. אני משוכנע שצעירים וצעירות ממני יגלו בה הרבה דברים שלא הכירו, ומכאן חשיבותה הרבה של הסדרה – לספר לדור שלא ידע את יוסף על המאבק וההישגים של הקהילה בישראל לאורך השנים.

“המהפכה הגאה” זה קצת מטעה בעיניי, כי זה מרמז על כך שהצלחנו. המהפך הפוליטי ב-77′ ומהפכת המוזיקה הים-תיכונית, שמוזכרים גם הם בסדרה, נותנים את אותותיהם עד היום. אך המהפכה של הקהילה הגאה בישראל רחוקה מאוד מלהסתיים. אבל מה לעשות ש”המאבק המתמשך לנורמליזציה של הקהילה הלהט”בית בארץ” הוא שם הרבה פחות מוצלח לסדרת טלוויזיה.

אם אשווה אותה רגע לתוכניתה התיעודית של אורנה בן-דור שליוותה את אירוויזיון 2019 משלב ההכנות ועד שלב הפירוק, המהפכה הגאה במדינת ישראל לא הגיעה עדיין לשלב הפירוק. ביום שזה יקרה, הורים לא יזרקו את ילדיהם מהבית בגלל נטייה מינית או מגדר, ולא יהיה יותר צורך בבית דרור ובגג הוורוד. ביום שזה יקרה, הקהילה הגאה תבין שמאבקה הוא מאבקם של כל קבוצות המיעוט באשר הן, ול”גאווה בליכוד”, כמו גם לאמיר אוחנה, לא יהיה יותר מקום במחוזותינו.

ביום שזה יקרה, מפורסמים נוספים לא יפחדו לצאת מהארון. כי יש עוד כמה וכמה ארוניסטים שכולנו מכירים היטב. ובניגוד למשנתו של אוחובסקי לא אתן פה רמזים. אני מסכים עם אוחובסקי שזה מאוד מחזק כשמפורסמים יוצאים מהארון, ולגיטימי בעיניי שאם הם לא עושים את זה העורך יכול לסרב לעשות עליהם כתבה. אך לדעתי, יש להם זכות להישאר בארון ולצאת ממנו רק כשמתאים להם. אך ביום שהמהפכה תושלם הארון יהפוך לנון-אישו, ואף אחד לא יחשוש יותר מ”מה יגידו”.

צילום: באדיבות כאן 11

משפט אחד קטן שאומר כאן איתי פנקס מהדהד עדיין באוזניי. הוא אומר ש”כמעט כל הזכויות של הקהילה הושגו באמצעות בית המשפט ובמיוחד בג”ץ”. ואכן, מדובר רק בתקדימים משפטיים שהפכו לנוהג, אבל החוקים לא השתנו בעקבותיהם. אני לא רוצה להיות כאן נביא זעם, אך במדינה שמרחפת עליה עננה שחורה בדמות פסקת ההתגברות, חלק ממה שהישגנו עלול להתבטל ואנו עלולים ללכת אחורה. אני מאוד מקווה שלא יקרה כאן מה שקרה ברוסיה למשל, אבל לכו דעו.

אז אני מייחל ליום בו ב-WDG לא תהיינה יותר חדשות רעות, רק טובות. ושמצבה של הקהילה כאן יהיה דבש ולא יהיה מה לחדש.

אני מחכה לפרק הפירוק. פרק רביעי בסדרה הזו, שאני מקווה שלא ישודר כשגל אוחובסקי כבר יהיה בן 70. פרק אחרון בו המרואיינים יישבו בניחותא ויספרו איך כולנו כבר אזרחים שווי זכויות, ונחשבים “נורמלים” לגמרי בחברה, ושזהו זה – תמה ונשלמה המהפכה הגאה. ושקבוצת איגי בעפולה תהיה גאה, חופשית ומקובלת בדיוק כמו קבוצת איגי בתל אביב. ושמורים ותלמידים בעפולה, ירוחם ונתיבות ירגישו חופשיים ומאושרים להיות מי שהם, כמו חברי המורה ותלמידיו בתיכון בתל אביב.