הוועדה המדעית־הומינטרית – חלוצת המאבק לזכויות המיעוטים המיניים

השבוע לפני 125 שנה נוסדה בברלין תנועת המאבק הראשונה לזכויות המיעוטים המיניים – הוועדה המדעית־הומניטרית (Wissenschaftlich-Humanitäres Komitee)!

יש תאריכים שממגנטים אליהם ארועים באופן על־טבעי כמעט. ה־14.5 הוא תאריך כזה. ב־14.5 בשנת 1868 נולד מגנוס הירשפלד (Hirschfeld) למשפחה יהודית בקולברג שבפרוסיה (היום פולין). כשהתבגר למד רפואה ועבד גם כעיתונאי. הירשפלד היה אמנם הומו בעצמו (אני משתמש במונח בחופשיות, באותה התקופה היו המשגות שונות לתשוקה בין גברים), אבל בתחילה לא הטריד את עצמו במאבק על זכויות. זאת על אף קיומו של סעיף 175 בחוק העונשין של גרמניה הווילהלמינית (שהמשיך מאוחר יותר גם לחוק העונשין של רפובליקת ויימאר), שאסר על יחסי מין “שלא כדרך הטבע”. על פי עדותו של הירשפלד עצמו, המאורע המכונן של חייו הפוליטיים היה התאבדותו של אחד ממטופליו, נשוי טרי שהעדיף לשים קץ לחייו מאשר להתוודות בפני אשתו והוריו באשר להומוסקסואליות שלו. בעקבות מאורע מטלטל זה, החליט הירשפלד להתמחות בסקסולוגיה (לימים הוא נודע כ”איינשטיין של הסקס” [כשהוא נשאל לגבי עמדתו על הכינוי הזה הוא השיב שהוא מעדיף שאיינשטיין יהיה “הירשפלד של הפיזיקה”]). בהמשך, הוא גם יעסוק במאבק פוליטי וחינוכי. כפי שנראה מיד, המחקר הסקסולוגי והמאבק היו כרוכים אצלו זה בזה.

כרופא וכבן למעמד הביניים הגרמני, הירשפלד פעל בזירה שהיה ראוי לדון בה במיניות האדם על פי כללי המהוגנות הבורגניים: המדע. מכאן שמה של הוועדה ומכאן גם המוטו שלה: “באמצעות המדע אל הצדק!” (Durch Wissenschaft zur Rechtigkeit). תורתו המדעית של הירשפלד גרסה כי בני האדם מתחלקים לדרגות ביניים (Zwischenstufen) בין גבר לאשה, המרכיבות לא פחות מ־43,046,721 טיפוסים מיניים! (ספרו את זה לבומר הבא שיתלונן על האותיות שנוספות ללהטבפא”ק). הירשפלד ראה בביטויי המיניות והמגדר המגוונים הללו ביטויים טבעיים לחלוטין של הקיום האנושי, ולכן גרס כי אין טעם ואין צדק בחוקים כנגדם.

תפישת המיניות של הירשפלד קיבלה ביטוי בשיר שנכתב לכבודו בשנת 1920 ונקרא “שיר צבע הלוונדר” (Das Lila Lied). הפזמון הולך כך:

Wir sind nun einmal anders als die Andern,
die nur im Gleichschritt der Moral geliebt,
neugierig erst durch tausend Wunder wandern,
und für die’s doch nur das Banale gibt.
Wir aber wissen nicht, wie das Gefühl ist,
denn wir sind alle and’rer Welten Kind,
wir lieben nur die lila Nacht, die schwül ist,
weil wir ja anders als die Andern sind.

בתרגום חופשי:
אנחנו שונים מהאחרים
החיים על פי צעידתו בסך של המוסר,
הנודדים בסקרנות דרך אלף פלאות
והחיים חיים בנאליים.
איננו יודעים מהי התחושה
שכן אנו ילדיו של עולם אחר,
אנו אוהבים רק את ליל הלוונדר ההביל
כי אנו אכן שונים מהאחרים.

“שונה מהאחרים” (Anders als die Andern) הוא גם שם הסרט שהירשפלד כתב את תסריטו ושיצא לאקרנים בשנת 1919 – הסרט הראשון בעולם שבו מככבת דמות הומוסקסואלית. בסרט הירשפלד משחק את עצמו כדוקטור המסייע לחברה לקבל את מערכת היחסים ההומוסקסואלית המוצגת.

בתמונה: הירשפלד וחברים, כנראה במסיבת תחפושות. נשפים של קרוס־דרסינג היו חלק מהסצינה של הקהילה הגאה בברלין של ימיו, וגם הירשפלד השתתף בהם, תחת שם הדראג “דודה מגנזיה” (Tante Magnesia).

ראשיתה של הוועדה המדעית־הומינטרית במפגש שנערך ב־14 או ב־15 במאי 1897, בשכונת שרלוטנבורג שבברלין. הירשפלד כינס בו שותפים למאבק בסעיף 175, שהמרכזי שבהם היה המו”ל הגרמני מקס שפור (Spohr). בפגישה הוחלט לאסוף חתימות על עצומה לביטול הסעיף המפלה מקוד העונשין הגרמני. ובאמת, תוך שנה נאספו קרוב לאלף חתימות, רבות מהן של גדולי הדור בתחומי הרוח, המדע והתרבות. אבל אתן יודעות איך זה עם עצומות – אתה מעביר לינק במייל ומעלה בפייסבוק ובסוף לא קורה עם זה כלום. גם במקרה הזה, העצומה הונחה בפני חברי הפלרמנט הגרמני, אך הם לא התרגשו במיוחד.

הוועדה לא אמרה נואש. במקביל להמשך איסוף חתימות לעצומתה, עסקה בחינוך הציבור בעזרת הרצאות במגוון ערים, פרסום מחקרים אקדמיים, פרסום פמפלטים וכתבות במגזינים; במתן תמיכה רפואית ומשפטית לבעלי מיניות או מגדר נון־קונפורמיים; ובמאבק בחוקים האוסרים על קרוס־דרסינג.

בשנת 1919 הירשפלד הרחיב את פעולתו, והקים גם את המכון לחקר המין (Institut für Sexualwissenschaft), שעבודתו המדעית נועדה לקדם את מטרותיה הפוליטיות של הוועדה. מהשגי המכון הבולטים: הניתוחים הראשונים להתאמה מגדרית (כולל ניתוח הווגינופלסטיקה הראשון – של דורה ריכטר – בשנת 1931). בין הפציינטים היה גם קרל מ. באר, עליו כתבתי בעבר (קישור בתגובות).

יש הרבה מה לספר על הוועדה המדעית־הומניטרית וגם על הירשפלד, אבל נדמה לי שזווית מעניינת אחת היא מיקומה של הוועדה בנוף הפוליטי של גרמניה של ראשית המאה ה־20. אנחנו רגילים־ות בדרך כלל לקשר בין מאבקי הקהילה הגאה ובין עמדות פוליטיות שמאליות, או לכל הפחות ליברליות. הירשפלד והוועדה מתאימים מאוד למודל הזה. גם אם השמאלן הממוצע של 2022 לא היה רואה עין בעין עם הירשפלד בכל הנושאים (בכל זאת עברה מאה ורבע), די ברור שהם היו חולקים תפישות עולם דומות, פחות או יותר. לא מפתיע, אם כן, שהשותפויות הפוליטיות המרכזיות שהירשפלד טווה היו עם פעילים סוציאל־דמוקרטים וליברלים ועם פמיניסטיות, כמו שיתוף הפעולה שלו עם הלנה שטקר (Stöcker) מהארגון הפמיניסטי הסוציאל־דמוקרטי “הליגה להגנה על אמהות ולרפורמה מינית”. השניים הובילו יחד מאבק משותף לדה־קרימינליזציה של ההומוסקסואליות לצד דה־קרימינליזציה של ההפלות (שותפות פוליטית שאולי צריך להזכיר להומואים גם בימינו, כשנושא הנגישות להפלות עולה שוב על סדר היום הציבורי).

אבל היו בגרמניה של התקופה גם תצורות פוליטיות ותרבותיות אחרות של אהבת גברים. העורך והמו”ל אדולף ברנד (Brand), למשל, החל להוציא בשנת 1896 את כתב העת “Der Eigene”, ששיקף רעיונות אנרכיסטיים־אינדיבידואליסטיים מבית מדרשו של הפילוסוף מקס שטירנר (Stirner) ובשנת 1898 החל לעסוק גם בנושאים הומוסקסואליים וכוון ל”גברים בעלי צמא לחידוש תקופת יוון והסטנדרטים ההלניסטיים של יופי לאחר מאות של ברבריות נוצרית”.

ברנד העניק משמעות שונה בתכלית להומוסקסואליות מזו שהעניק לה הירשפלד. בעוד ההומוסקסואליות של הירשפלד היתה מדעית ולא־גברית (בכך שהיא מניחה שהומוסקסואלים הם טיפוס ביניים בין גבריות ונשיות), ההומוסקסואליות של ברנד היתה רומנטית וגברית בעליל, גברית עד כדי מיזוגניה. ברנד ראה בהומוסקסואליות את הגבריות הגרמנית האולטימטיבית, כזאת שאינה מזדהמת על ידי נוכחותן של נשים, וגם לא של יהודים ומיעוטים אתניים נוספים (על אף שהיו יהודים שפרסמו בכתב העת שלו).

ברנד שווה פוסט משלו, ואולי אכתוב עליו בהזדמנות. לצורך ענייננו כאן, חשובה יותר מערכת היחסים שלו עם הירשפלד, כנציגי שתי תצורות פוליטיות שונות. בראשית ימי הוועדה, השניים שיתפו פעולה. הוועדה היתה באופן אפקטיבי הבמה הפוליטית היחידה למאבק בסעיף 175, שגם ברנד שאף לבטלו. אבל היחסים עלו על שרטון בשנת 1907. באותה שנה התפרץ בגרמניה סקנדל עצום שנודע כ”פרשת אוילנבורג”, על שמו של הנסיך פיליפ מאוילנבורג (Eulenburg), אחד מאנשי שלומו הקרובים של הקייזר וילהלם השני.

מסתבר שאוילנבורג זה, כך נחשף בעיתון, מנהל מערכת יחסים הומוסקסואלית עם חבר אחר בפמלייתו של הקייזר. ומרגע שנפתחה תיבת הפנדורה של הסטיות, גילו שככל הנוגע לפמליית הקייזר – זה הומואים כל הדרך למטה. אחד מאותם נאשים בהומואיות היה ברנהרד פון בילוב (Bülow) – לא פחות מאשר קנצלר גרמניה. מי שהאשים אותו בכך היה מיודענו אדולף ברנד, שקיווה לגייס אותו למאבק בסעיף 175. פון בילוב, כצפוי, תבע את ברנד בתביעת דיבה. במסגרת המשפט, זומן הירשפלד להעיד, והוא עמד לימין התביעה. ברנד נשלח לשנה וחצי בכלא, ולא סלח להירשפלד.

אמנם, עם כינון רפובליקת ויימאר חלה התקרבות מסוימת בין ברנד והירשפלד ונרקם שיתוף פעולה מחודש סביב המאבק בסעיף 175, אך בשנת 1925 הגיע גם שיתוף הפעולה הזה לסיומו, לאחר שברנד פירסם פמפלט המתאר את הירשפלד בקווים אנטישמיים. בין כה וכה המאבק בסעיף 175 לא נשא פרי וברנד הלך והתרחק מהפוליטיקה. בשנת 1931 נסגר כתב העת שלו ועליית הנאציזם לשלטון סתמה את הגולל על פעילותו הפוליטית והתרבותית.

גם על פעולתו הפוליטית של הירשפלד הקיץ הקץ עם עליית הרייך השלישי. הוועדה ההומניטרית־מדעית נסגרה, מן הסתם, וכך גם המכון לחקר המין. ספריית המכון נשרפה בשריפת הספרים הגדולה של מאי 1933. הירשפלד, למזלו, שהה באותה עת מחוץ לגרמניה, במסגרת סיבוב הרצאות חובק עולם, שהביא אותו בין השאר גם לארץ ישראל, אבל זה כבר סיפור אחר. הוא נפטר בצרפת בשנת 1935, איכשהו גם זה קרה ב־14.5.

הכותב הוא דותן ברום, חוקר היסטוריה קווירית, ממקימי פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית ובעל העמוד תולדות המיניות