Silence | Victor Gregory | CC BY 2.0
קשה לנו לדבר על אלימות מינית כלפי ילדים, קשה לנו לחשוב על זה, לראות את זה, אפילו רק לדמיין את זה, במודע או שלא במודע אנחנו מעדיפים שלא. אולי אם היינו לוקחים בחשבון את מחיר השתיקה היינו חושבים פעמיים.
הדחקה חברתית של אלימות מינית מאפשרת לעוד ועוד פוגעים מינית להלך בינינו חופשי, להמשיך ולפגוע, כי הפוגעים מינית בילדים הם לרב פוגעים סדרתית.
השתיקה כמוה כהסכמה שעוד ועוד ילדים יפגעו מינית. אי אפשר לדעת כמה אבל למה זה משנה בכלל? המציל נפש אחת הציל את כולנו מלא לדעת שזה קורה עכשיו לאהוב לנו ביותר.
ברצף הפגיעה המינית, בישראל כמו בעולם, אחד מכל שישה ילדים וילדות נפגעים על ידי אדם קרוב. בנים ובנות נפגעים בשיעור דומה, מה שלא מתיישב עם העובדה ש 90% מהפניות אל מרכזי הסיוע באופן כללי הן של פונות ו 9.5% בלבד מהפניות הן של גברים.
איפה שותקים את עצמם לדעת כל השאר? אלימות מהסוג הזה מושתתת כל כולה על מנגנון ההדחקה החברתי ולכן היא סובלת או נהנית (תלוי את מי שואלים) מתת דיווח בקרב נשים ככלל ובקרב גברים ובני נוער באופן קיצוני ומסוכן אף יותר.
עוד נתון מדאיג על רמת הסיכון בקהילות שלנו הוא כי חצי אחוז מהפונות אל מרכזי הסיוע היו נשים טרנסיות, כאשר רובן דיווחו על פגיעה מינית שעברו בילדותן, כנערים.
נערות ידווחו על הפגיעות המיניות שעברו על פי רב כשיגיעו לגיל 30, וגברים עוד הרבה מעבר לזה אם בכלל.
גם אנחנו, פחות שואלות, פחות לוקחות בחשבון את הנתון הזה שבנים ובנות בילדותם נפגעים בשיעור דומה, ומה שאחר כך נעלם זה רק הדיווח עליהן בקרב בנים אבל לא הפגיעה עצמה, ולא ההתמודדות הקשה איתה לבד לאורך כל השנים.
יש לנו כקהילה סיבה טובה יותר לפקוח עיניים, לשאול שאלות, ולדבר על זה. נערים בקהילות שלנו נמצאים בסיכון גבוה להפגע מינית בגלל בלבול, סקרנות, אשמה, בושה, חריגות, דימוי עצמי נמוך ועוד רגשות שבאים בכפיפה אחת עם גיבוש הזהות המינית והמגדרית. אלימות מינית מהסוג הזה שאינה מדווחת ומטופלת, היא גם קרקע טובה לפגיעה וניצול בהמשך.
נערים שנמצאים בקרבת גברים מחפשים אינטימיות עם גברים, מעריצים גברים, ונמצאים באופן טבעי בסיכון גבוה יותר להפגע מינית ולו רק בגלל העובדה שנשים פחות פוגעות מינית מגברים
עוד נתון שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא אחוז הגברים הפוגעים מינית הכמעט מוחלט (97%), בדומה לקהילות קטנות וסגורות אחרות שבהן יחסי קרבה בין נערים לדמויות סמכות גבריות הן דבר שכיח, ממסגרות לימוד חרדיות ועד לאומן (המועדון לא העיר).
נערים שנמצאים בקרבת גברים מחפשים אינטימיות עם גברים, מעריצים גברים, ונמצאים באופן טבעי בסיכון גבוה יותר להפגע מינית ולו רק בגלל העובדה שנשים פחות פוגעות מינית מגברים. שם, רואים באופן מבהיל את כמות הפגיעות בקרב בנים אולם בדיוק גם שם, מנגנוני ההשתקה החברתיים עובדים עוד יותר חזק מבקהילות פתוחות לרווחה לכאורה.
אם אנחנו רוצים ורוצות קהילה בריאה יותר, זה התפקיד שלנו לדבר חזק יותר. לשים לב יותר.
פעם אמר לי חבר, מהבודדים שכן מדבר על הפגיעה והניצול שעבר כילד, שהוא חושב שהסיבה שהרבה גברים בקהילות שלנו לא מדברים על הפגיעה היא בגלל שבגיל 30 הם הופכים להיות הציידים. אלה שעוד שניה לא ירצו אותם, אלו שיצטרכו לנצל נערים כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם, כמו הגברים שניצלו אותם. כמו במעגל סגור.
חשבתי אז ואני חושבת גם עכשיו, שזה ניתוח עצוב. אני רוצה להאמין שגם אם הוא יודע על מה הוא מדבר, יש דרך לצאת מהמעגל הזה, לדבר.
במסגרת ארועי ‘גאווה על הבר’ תתקיים הרצאה בנושא me_too_man# בהשתתפות הכותבת, רעות גיא – מנהלת תחום קצה ונערות בעמותת עלם, ושי נאור – חבר קהילת הלהט״ב וכותב הספר ‘רגל בסלון רגל בארון’ המדבר על חוויות חייו. בהנחיית פאולה רוזנברג – אשת תקשורת, מטפלת ומרצה.
יום שלישי, 29.5 בשעה 20:00 | פאב השפגט | נחלת בנימין 34 ת”א
