צילום: Andrea Piacquadio | Pexels
כבר בסוף המאה ה-19, זמן קצר לאחר המצאת הקולנוע, החלו להופיע גם סרטי הפורנו. הם אומנם הופצו בצורה פרטית ומחתרתית אבל כבר אז הצליחו לזהות את פוטנציאל הצגת גוף האדם או התנהגות מינית על המקרן כדי לעורר גירוי מיני בצופה. כמו כל סרט המנסה לעורר בצופים בו תחושות של הזדהות, פחד, עצב, שמחה, גם הסרטים הפורנוגרפיים רוצים לעורר. עד היום, קיימת מחלוקת בהגדרת גבולותיה של הפורנוגרפיה, אך יחד עם זאת, אין ספק שכשרואים פורנוגרפיה יודעים לזהות אותה, ורובנו גם נהנים מלצפות בה.
היום הפורנו הפך לאחד ממקורות המידע הזמינים ביותר עבור צעירים. אני יכול לספור לפחות עשרה מקרים בהם שמעתי על ילדים בכיתה ד’ (ג’ ואפילו ב’) שההורים שלהם תפסו אותם רואים פורנו או שולחים לינקים בקבוצה של השכבה. בהחלט נתון מזעזע שמלמד אותנו שלא משנה עד כמה הורים ינסו להרחיק את הילדים שלהם, העובדה היא שרוב הילדים יראו היום פורנו לפני שיגיעו לגיל תיכון.
מדוע הצעירים פונים יותר ויותר לפורנו? “המודלים” הקיימים היום שמהם יכולים צעירים בגילאי יסודי עד תיכון ללמוד על מיניות הם הורים, עמותות למיניהן המתארחות בבתי ספר ומדברות על מין בטוח וסרטים פורנוגרפיים.
עכשיו תגידו לי אתם, למי תעדיפו ללכת? להורה החושש לפתוח את הנושא עם ילדיו בגלל המבוכה? לעמותות המדברות בעיקר על מה שאסור לעשות ומה מסוכן ובכלל לא מדברות על ההנאה שבסקס, על הנועם, על תחושת האינטימיות החזקה הנוצרת בין שניים שחווים את הרגע הזה כשהוא נכון לשניהם? או שתעדיפו לראות את “הדבר האמיתי” במסך הקטן הנגיש לכולם.
לפחות היום הם מספרים להורים. כשדיברתי על הנושא עם חברים הגענו למסקנה שכולנו פחות או יותר נחשפנו לפורנו באותה הדרך, בסביבות כיתה ה’-ו’ חבר מהכיתה בא אלינו הביתה ופתח סרט פורנו במחשב. היה ברור שזה משהו אסור, ושאסור לספר על זה לאף אחד.
גם בלי חבר או אח גדול שיבוא ויראה לך, אם בסך הכל רצית לראות סדרה באינטרנט, מיד יקפוץ לך איזה אתר שישאל אם אתה מעל גיל 18. כיום שימוש במדיה כרוך בחשיפה לתוכן מיני, סרטי הפורנו הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחברה. קשה למצוא מישהו שלא צפה בקטע קצר, סרט שלם, הדלפה של סרטון אמיתי/תמונות ארוטיות.
התעשייה הזאת הפכה להיות מעצבת תרבות מינית, והיא אינה יכולה להתחמק מהאחריות שמגיעה יחד עם החשיפה הרחבה ביותר שחוותה עד היום. לפורנו יש אחריות כמעצב חיי מין בריאים.
כמו שתעשיית הקולנוע עברה וממשיכה לעבור תהליך התפתחותי לאורך השנים, גם הפורנוגרפיה, במקביל אליה, עוברת את התהליכים שלה. בהשוואה לעבר, סרטוני הפורנו של היום קצרים יותר, “הארדקור” יותר וממוקדים באקט החדירה עצמו. אפילו שליח פיצה שדופק על הדלת בתחילת הסרטון כבר אין, רק משיכות בשיער וצרחות עונג. בעקבות זאת מתפתח אצל הדור הצעיר עיוות בדרך בה הוא תופס יחסים ומיניות, שמתבטא במין לא בטוח ועליה בנדבקים במחלות מין, הטרדות מיניות ותקיפות מיניות בהיקף רחב, ובעיות בדימוי גוף ובהערכה העצמית. כי אף אחד לא יכול לעמוד בסטנדרטים הבלתי הגיוניים שמוצגים, של איבר באורך קילומטר, זקפה שנמשכת שעות או אדם חסר כל שיער גוף… אנחנו יודעים שיש שימוש בחומרים כימיים, בזוויות צילום ובהרבה הרבה שעווה. אבל ילד שנחשף לזה בגיל כל כך צעיר, איך אתם מצפים שיסתכל על מין בצורה בריאה אחר כך?
קחו תרגיל: מתי פעם אחרונה הגעתם לסיפוק מיני רק מהדמיון?
בואו נדבר על HIV. במדינת ישראל, שיעור ההדבקות בנגיף עלה באופן יציב עד 2012- השנה שבה עבר חוק בלוס אנג’לס (שם מצולמים רוב סרטי הפורנו) המחייב שחקני פורנו לשים קונדומים על הסט, כאשר ב2013 הייתה ירידה של כ-7%. ירידה משמעותית נוספת במספר הנדבקים, כ-12%, נרשמה בשנת 2016, כשהחוק שוב עלה לכותרות והאולפנים החלו לערוך את פעולת שימת הקונדום לתוך הסרט הסופי. מאז המספרים נמצאים בעלייה.
כתעשייה חזקה ובעלת השפעה רבה, יהיה קשה לשנות את פניה, אבל אנחנו לפחות מצפות ממנה לייצר יותר סרטים מז’אנר המציג התגלגלות של אקט מיני כולל מפגש אנושי המתקיים לפני כן. אנו רוצים לראות סרט פורנו שבו שואלים המשתתפים “זה בסדר? נעים לך?”. ואנחנו מבטיחים לכם שזה לא יהרוס את הפנטזיה, כי אין דבר יותר סקסי מהסכמה. ומה עם איטיות המייצרת אינטימיות וצילומי מבטים? אנו מציעים משהו באמצע- משהו שאולי לא רואים בסרטים ה”רגילים” בתעשיית הקולנוע, כי הם לא פורנוגרפיים, אבל גם משהו פחות מזויף ומוגזם ממה שרואים כיום בסרטים הפורנוגרפיים. ואולי אז, תעשייה זו עוד איכשהו תצדיק את עצמה. גם תעשיית הקולנוע עברה תהליך מהצגת סרטים פנטסטיים (אסקפיסטים) לסרטים על אנשים אמיתיים ובעיות אמיתיות.
בעלי האולפנים יכולים לטעון שלצלם טייקים נוספים יעלה להם הרבה כסף, אבל אנו לא רואות סיבה שזה יעלה יותר, אם במקום סצנה של מין אלים ואגרסיבי תצולם סצנה שבה לשחקנים ‘אכפת’ יותר אחד מהשני. סצנה שתתרכז בחיבור ובאינטימיות הרגשית ביניהם, יותר מאשר בגוף המיוזע שלהם. חוץ מזה שלפי החישוב שלנו יוצא יותר זול לצלם סצנה בה מתפשטים ברוגע ובחושניות, מאשר 15 גופיות שונות שצריך לקנות כי השחקנים קורעים כל פעם אחת אחרת.
הם גם יכולים לטעון שלסרטים כאלה לא יהיה ביקוש שיחזיר את ההשקעה. כאן אנחנו באים להגיד שיש להם אחריות, בתור יוצרי תוכן, לחנך את הקהל. יש קשר בלתי ניתן להפרדה בין איך שאנחנו רואים מין ובין איך שאנחנו עושים מין. ואם כבר מדברים על חינוך – לפתוח קונדום עם השיניים יכול בטעות לקרוע אותו.
היום יש כבר כמה אתרי פורנו (בתשלום) שמציגים סרטים שמתמקדים בחוויה עמוקה יותר של פורנו, והסרטים בהם גם יותר אקספירמנטלים, חושיים, איטיים, אמנותיים ופחות “הארדקור”. תצחקו – אבל יש אפילו כאלה עם קריינות רקע.
נכון, יש תוכנות לחסימת תכנים מיניים ויש הורים שאפילו לא נותנים לילדים שלהם טלפון עד גיל 13 (רחמנא ליצלן), אבל בשורה התחתונה הפורנו לא ייעלם, ואפשר לנצל אותו בדרך טובה יותר. האחריות היא גם על התעשייה וגם עלינו כצרכנים.
