ג’ודי לא עוברת את הקשת

צילומים באדיבות: סרטי נחשון ורד קייפ

בשבוע שבו נערכה הלווייתה של ג’ודי גרלנד פרצו מהומות סטונוול, שהיו רגע מכונן במאבקה של קהילת הלהט”ב נגד האלימות וההומופוביה של משטרת ניו יורק, וגדלו והפכו לרגע מכונן במאבקה של הקהילה בכל רחבי ארצות הברית.

הקשר בין שני האירועים האלה איננו מקרי. גרלנד היתה אחת השחקניות והזמרות שקהילת הלהט”ב הכי אהבה והעריצה. היא היתה סמל תרבותי חשוב עבור הקהילה הגאה, ואחת מהגיי אייקונז (והטרנסג’נדר אייקונז) הראשונים. שירה “אי שם מעבר לקשת” הפך כמעט להמנון הקהילה, בגלל המסר, ובגלל הקשת, ובגלל גרלנד עצמה, ששירתה המדהימה הפכה אותו לשיר מוכר ואהוב בעולם כולו, ועד היום יש המון ביצועים שלו. אז אין זה פלא שלאחר מותה הטראגי של גרלנד בטרם עת (בת 47 בסך הכל, המסכנה) והלווייתה, הלקוחות של הבר “סטונוול אין” היו עצובים ונסערים במיוחד. וכשהמשטרה פשטה על המקום הם החליטו לראשונה להשיב מלחמה שערה.

את כל הפרטים האלה ידעתי. וגם צפיתי בכל הסרטים בכיכובה, בתוכניות שבהן התארחה או אירחה אחרים, בקונצרט המלא שלה בקרנגי הול ובקטעים נבחרים ממחזות הזמר בהם כיכבה.
והכרתי גם את כל הביוגרפיה הטראגית שלה, מעלייתה ועד נפילתה. או לפחות חשבתי שהכרתי. כי חלק אחד בפאזל של חייה לא הכרתי, ו”ג’ודי – מעבר לקשת” עוסק בדיוק בחלק הזה של הפאזל, ובכך טמון כוחו.

הסרט איננו עוסק בעלייתה של גרלנד, כי את עלייתה, כאמור, כולנו מכירים, אז הוא מתמקד רק בנקודת הזמן שלפני נפילתה הסופית – שלושת הימים בהם הוזמנה להופיע במועדון בלונדון והתחתנה עם בעלה החמישי במספר אותו הכירה ממש לפני נסיעתה ללונדון. ההופעות בלונדון היו  שירת הברבור (תרתי משמע) של גרלנד, שמצבה הכלכלי, הבריאותי והנפשי היה כבר בכי רע. או בפרפראזה על מותה של כוכבת נערצת אחרת – ג’ודי היתה כבר גמורה.

לזכותם של התסריטאי טום אדג’ והבמאי רופרט גולד ייאמר, שהסרט מסתיים בקונצרט האחרון שגרלנד נתנה אי פעם, והוא לא ניסחף למקומות שבקלות אפשר היה להיסחף אליהם, כמו הלווייתה של גרלנד או מותה בלונדון שלושה חודשים אחרי הקונצרט האחרון ממנת יתר של כדורים (ותסלח לי לייזה מינלי שגורסת עד היום שאמא שלה מתה מדום לב ובאופן טבעי. יה רייט).

שירת הברבור של ג’ודי גרלנד | סרטי נחשון ורד קייפ

זלווגר סוף סוף לא (כל כך) מעצבנת

עד כאן החלק הטוב. ועוד דבר טוב, שאותי הוא הפתיע, הוא האופן שבו משחקת רנה זלווגר את גרלנד.

רנה זלווגר היא אחת השחקניות השנואות עליי ביותר, אם לא ה… היא מעצבנת אותי, מרגיזה אותי ומקוממת אותי – דווקא בגלל שהיה לה את כל הפונטציאל להצליח, ועיין ערך יומנה של ברידג’ט ג’ונס 1 ו-2. להבדיל מג’וליה רוברטס, למשל, שהשכילה להבין שהיא לא רק פנים יפות ועבדה על עצמה כדי לנקות את המאניירות, להשחיז את הכלים, לשפר את הטעון שיפור ולשמר את הטעון שימור – ופאקינג להתחיל לשחק – זלווגר רק הולכת כל הזמן אחורה. אני לא סובל את השטיקים הקבועים שלה, את המאניירות המרגיזות שלה ואת המימיקות המעצבנות שלה. למעשה, המימיקות הלכו ונעלמו ככל שהיא המשיכה לנתח את הפנים ולהזריק להם כל חומר אפשרי, אך בשנה שעברה היא סוף סוף הפסיקה לעשות את זה, אז ב”ג’ודי” שוב חזרו לה קצת המימיקות. אבל רק קצת. וטוב שכך.
למעשה, אני יכול לספור על יד אחת את הסרטים והסדרות בכיכובה שהצלחתי לשרוד עד הסוף. זה מסתכם בעצם רק בשלוש אצבעות – הסדרה “What/If” והסרטים “שיקגו” ו”ג’ודי'”. כן כן, הפעם אני מוריד בפניה את הכובע כי הצלחתי לסבול אותה. בקטע טוב.

חוזרת למאניירות ולמימיקות המאוסות | סרטי נחשון ורד קייפ

מרגש לפרקים אך לא נוסק לגבהים

לדעתי, זלווגר גם שרה פה טוב. בניגוד לקולגה שלי שאני מסכים (כמעט) תמיד עם מה שהיא כותבת, שסברה שזלווגר לא שרה טוב כי היא לא מגיעה לגבהים של ג’ודי, אני דווקא סבור שהיא שרה די טוב. קודם כל – ג’ודי גרלנד יש רק אחת, ואף אחת לא יכולה להשתוות למקור – אז זה בכלל לא כוחות. ושנית, בהופעותיה האחרונות היא היתה שיכורה, מדוכאת, מכורה לכדורים שמנעו ממנה לישון או לקום, לא אכלה כלום, וסירבה לעשות חזרות או חימום קולי לפני המופע. כך שהיא כנראה באמת לא נתנה שואו, וחטפה קריאות “בוז” מהקהל וקולה לא נסק לגבהים. אז גם קולה של זלווגר לא נוסק לגבהים, וזו הייתה לדעתי כוונת המשורר.
אך בערב אחד, כשחזר לגרלנד הניצוץ, היא נתנה את כולה על הבמה והפתיעה את מנהל המועדון, את הקהל, את התזמורת ואפילו את עצמה. ופייר – נראה לי שגם זלווגר הפתיעה את עצמה, וגם אותי כאמור.

עוד קטע טוב הוא הרגע המרגש, בו ג’ודי פוגשת ביציאה מהאולם זוג הומואים שמעריצים אותה, והולכת איתם לדירה שלהם. אחד מבני הזוג מספר לה בהתרגשות שהוא הלך למופע שלה בעבר, בתור הזהב שלה, ואיך בן זוגו לא יכול היה להצטרף כי הוא היה בכלא – כי בתקופה ההיא הכניסו הומואים לכלא. בסיומו של הביקור הגבר מנגן על פסנתר וגרלנד שרה. והוא בוכה, וכל הקהל באולם בוכה, וגם אני – הציניקן בדרך כלל – בכיתי.

באדיבות: סרטי נחשון ורד קייפ

זכתה באוסקר מן ההפקר

וכעת נעבור למה שלא טוב. נתחיל ברנה זלווגר (רגע, מה פתאום זלווגר בחלק הלא טוב? לפני רגע אמרת שהיא טובה, אז אתה לא מתבלבל? אז זהו, שלא). בחלקים בהם היא נכנסת לדמות, עוזבת רגע את רנה זלווגר ומנסה באמת לשחק את גרלנד ולא את עצמה, היא טובה. אך לצערי, יש גם חלקים בהם היא לא מתאפקת, וחוזרת לשטיקים, למאניירות ולמימיקות המאוסות שלה, שחורים לי ועולים לי, ואין להם שום קשר וואט סו אבר לג’ודי גרלנד.

אז רנה – תרגיעי. כי זה ממש לא עושה לי טוב לעור הפנים (ות’אמת – גם לך לא – לעור הפנים שעוד נשאר לך).

לדעתי, הסיבה היחידה שזלווגר זכתה השנה באוסקר על התפקיד הזה היא, שכל שאר המועמדות לא שיחקו מספיק טוב, ולא באשמתן. (ובאופטופיק: כולם קטלו את השמלה שלה אבל אני דווקא אהבתי. בעיניי השמלה של ארמני פריבה היתה יפה ומחמיאה, נוצצת במידה אך גם קלאסית ולא מתאמצת מדי). כי השנה פשוט לא היו מספיק תפקידים טובים לנשים. סקרלט ג’והנסון שיחקה בסרט מעולה, אך התפקיד עצמו לא היה משהו לספר עליו הביתה. סירשה רונן כנ”ל. שרליז ת’רון שיחקה בסרט לא מוצלח. היחידה שאולי היה לה סיכוי לזכות היא סינתיה אריבו, שהיתה מצוינת ב”הארייט”.

אך בהתחשב בעובדה שחלק נכבד מחברי האקדמיה הם להט”בים (או יהודים, או גם וגם) וחולים על התחת של ג’ודי גרלנד בלי קשר למי מגלמת אותה, ובעובדה שזוהי שנת היובל למותה של גרלנד, כי חלפו בדיוק 50 שנה מאז שהיא מתה ומאז פרוץ מהומות סטונוול, אז הכל ביחד התגבש לכדי אוסקר לזלווגר. ותודה להוריה שהביאוה עד הלום.

אך בכל שנה אחרת לא בטוח שהיא היתה זוכה, כי בשנים קודמות היו מועמדות ששיחקו הרבה יותר טוב ממנה, בסרטים הרבה יותר טובים מ”ג’ודי”. אך השנה זלווגר הייתה הדיפולט, ואיתרע מזלה להיות מועמדת בשנה שלא היה לה מספיק פייט.

יפה ונוצצת, וסוף סוף רואים כבר קמטי הבעה | סרטי נחשון ורד קייפ

לא עפתי על זה

עוד דבר לא טוב הוא הפלקטיות, שלא לומר הקיטשיות, של תחילת הסרט – פלאשבק מביך לילדותה של גרלנד ככוכבת בסרטיה הראשונים, ופלאשבקים נוספים מתקופת נעוריה, שמבליחים מדי פעם במהלך הסרט.

OMG, כמה סכרין. חשבתי לרגע שהחליפו את הבמאי באמצע ההפקה. כי זה ממש לא “נדבק” וזה ממש דביק. זה כמו קטע מסרט ילדים סוג ז’. וזה ממש, אבל ממש, לא טוב.

בכלל, יש פה לא מעט רגעים פלקטיים. בניגוד לקטע המרגש שציינתי קודם, ולרגעים יפים בהם גרלנד, אה סליחה, זלווגר, שרה (או מפסיקה לשיר, או לא מגיעה בזמן) על הבמה, יש גם הרבה רגעים של משחק “חיצוני” שלא מגרד את פני השטח, רגעים שלא נגעו בי ולא ריגשו אותי (אבל לפחות לא עצבנו אותי, שזה גם משהו), וחבל שכך.

בשורה התחתונה, הסרט “ג’ודי – מעבר לקשת” לא העיף לי את הסכך. הוא סרט טוב אבל לא מעולה. אם כבר ראיתם את כל הסרטים הבאמת מעולים של 2019 (רשימה חלקית ולאו דווקא בסדר הזה: פרזיטים, האירי, היו זמנים בהוליווד, כאב ותהילה, ג’וג’ו ראביט, סיפור נישואים, נשים קטנות, 1917, שני האפיפיורים, פורד נגד פרארי, הארייט, ריצ’רד ג’ול, וג’וקר, ג’וקר, ג’וקר ושוב ג’וקר) ולא נגמר לכם הסוס, אתם יכולים לראות גם את “ג’ודי”. אבל לא חייבים.